הכלכלה הפלסטינית: מחיר היעדר השלום
שני הצדדים בבעיה: הרשות לא מצליחה למשוך אליה משקיעים וישראל לא מודעת למחיר שהיא משלמת
07:2304.07.11
קשה להצביע על קשר ישיר בין מצב הכלכלה בשטחים הפלסטיניים לבין התפרצויות של גלי האלימות.
האינתיפאדה הראשונה (1987) פרצה אמנם בתקופה של האטה כלכלית בשטחים בעקבות ירידה במחירי הנפט בעולם שהחזירה ארצה אלפי פלסטינים שעבדו במפרץ - אבל גל האלימות של אז אירע אחרי תקופה ארוכה של גאות כלכלית חסרת תקדים שנמשכה בגדה ובעזה קרוב ל־20 שנה. גם לאינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000 לא היה רקע של משבר כלכלי. דווקא באותה שנה היה שיפור בכלכלת השטחים הפלסטיניים על רקע תהליך השלום שעורר תקוות.
פלסטינים מיידים אבנים צילום: עטא עוויסאת כמו לאינתיפאדות כך גם ל"צונאמי המדיני" (כהגדרת אהוד ברק) הצפוי בספטמבר - אין רקע של בעיות כלכליות; שהרי כלכלת הגדה ועזה צמחה בשנים האחרונות אחרי שפל גדול של שנות ההידרדרות הביטחונית. עם זאת, בלשכות המסחר הפלסטיניות מדווחים בימים אלה על ירידה ניכרת במספר ההזמנות לסחורות ולחומרי גלם לקראת החודשים הקרובים. כלומר, הציפיות למשבר כבר גורמות נזק. הכלכלה הפלסטינית שילמה מחיר כבד מנשוא בגלל כישלון תהליך השלום. על עזה אין מה להרחיב את הדיבור. הכלכלה שם קרסה לחלוטין והדברים ידועים. אבל המשבר הכלכלי לא פסח גם על הגדה המערבית. עשרות אלפים עזבו בעשר השנים האחרונות; עברו למזרח הירדן. רבים הגיעו לנסיכויות המפרץ ולסעודיה (מספר הפלסטינים שעובדים ומתגוררים שם עולה על מיליון). אחרים נדדו אל מעבר לים.
למרות המאמצים וההצלחות של ממשלת סלאם פיאד, אין עדיין השקעות של ממש בכלכלת הגדה. ההשקעה הבולטת ביותר היתה בפרויקט העיר החדשה אל־רוואבי. אבל אחד המעורבים בפרויקט אמר לאחרונה שהכסף לעבודות שם שמגיע מנסיכי קטאר הוא "כסף פוליטי", ולא כלכלי. כלומר שליטי קטאר מבקשים לסייע לרשות הפלסטינית בידיעה ברורה שאין לפרויקט סיכוי כלכלי גדול. לא צריך להיות מומחה גדול כדי לדעת שבאזור של אי־יציבות ביטחונית, של חשש מפיגועים, ושל מחסומים בכבישים - אף אחד לא יסכן את כספו.
הפרופ' למינהל עסקים, ברנארד אבישי מהאוניברסיטה העברית, הנמנה עם יוזמי הקמת מוסד למינהל עסקים ברמאללה, אומר שלמרות הנתונים על הצלחה כלכלית מרשימה של ישראל בשנים האחרונות, גם אנחנו משלמים - ועוד נוסיף ונשלם - מחיר כבד על היעדר שלום. לא רק בגלל הוצאות הביטחון.
הבעיות הקשות של כלכלת ישראל מוכרות, ביניהן חינוך ירוד; רואים זאת בנתונים המצביעים על כך שהישגי תלמידי התיכון בישראל הם מהגרועים במדינות המתועשות. שיעור התעסוקה בישראל הוא מהנמוכים ביותר במדינות המערב (בגלל תעסוקה נמוכה של חרדים וערבים), ונמשכת מגמה של בריחת מוחות. אי־השוויון בישראל הוא מהגבוהים בעולם, ושליש מילדי הארץ נמצאים מתחת לקו העוני. לדברי אבישי, אלה בעיות נפיצות שרק שיעורי צמיחה גבוהים במיוחד יכולים למתן אותן. אבל לצמיחה כזאת דרוש שלום. כלכלת ישראל תלויה במידה רבה ביחסי החוץ של המדינה. אם לישראל ייצא מוניטין של מדינה שאיננה נוהגת לפי החוק הבינלאומי, יהיה קשה יותר ויותר למצוא שותפים בעולם.
יש דברים שכבר נראים לעין. התיירות למשל. זהו ענף הקשור לפלסטינים (עולי הרגל למזרח ירושלים ובית לחם). חלה אמנם עלייה במספר התיירים, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שהיה יכול להיות בתנאי שלום. לירושלים, שהיא מותג תיירותי ראשון במעלה, הגיעו בשנים האחרונות כ־2 מיליון תיירים - ואילו לערי תיירות באירופה כמו פירנצה ופראג הגיעו פי חמישה ויותר. בלי סיכוי לשלום הכלכלה בצרות. ודאי הפלסטינית, וגם אצלנו.
