תלמד, תעבוד, תרוויח?

1.

תלמד, תעבוד, תרוויח - זה האתוס שגדלתי עליו, זה האתוס שכונן את מעמד הביניים - בישראל ובמדינות מערביות אחרות. בעשור האחרון, ובשנה האחרונה ביתר שאת, נפערו סדקים משמעותיים באתוס הזה, ומעמד הביניים גילה שהוא לא יותר מעטיפה נוצצת שמסתירה מציאות אומללה להפליא מאחוריו.

שכן לא חשוב כמה שעות ביום נעבוד, כמה דם ויזע נשקיע בקריירה שלנו, תוך שאנחנו מוותרים על זמן עם הילדים והמשפחה, הכסף שלנו משום מה מגיע לכיסים של אנשים אחרים. אם זה בתשלום המסים, שלא גורם למדינה לתת לנו שירותים נאותים אלא מסבסד מגזרים לא יצרניים, ואם זה בתשלום על מוצרים ושירותים יקרים מדי, שמממן משכורות מנופחות ובעלי הון ממונפים. הקוטג' היה רק הפרומו. הקוטג' הוא הכסף הקטן. זה לקח קצת זמן עד שזה חלחל, אבל עכשיו כבר הבנו - דמי הניהול על הפנסיה הם הכסף הגדול.

בסוף השבוע יחלפו ארבעה שבועות מאז שהתחלנו לפרסם ב"כלכליסט" את המספרים המפחידים באמת: כמה דמי ניהול אנחנו משלמים לגופים שמנהלים את כספי הפנסיה שלנו. המספרים הללו מבהילים ומסתכמים במאות אלפי שקלים שאנחנו משלמים בלי שנרגיש. במקרה של החוסך מאתמול, אושרי פרינטי, מהנדס הייטק בן 27 מפתח תקווה, תשלום דמי הניהול יסתכם ביותר ממיליון שקל.

מאז שהתחלנו לפרסם את המספרים קרו שני דברים יוצאי דופן. מצד אחד, קיבלנו פניות מעשרות אנשים שהפצירו בנו לעזור להם, לעשות להם סדר בניירות, במספרים, בפנסיה. הם הודו שהם לא מבינים בזה דבר וחצי דבר ושאין להם עם מי להתייעץ. מדהים היה לראות עד כמה התופעה הזו רחבה. מדהים גם עד כמה משרד האוצר, האחראי לפיקוח על הפנסיה של הציבור, מתעלם ממנה.

מצד שני, רבים טענו כי המספרים שפרסמנו מנופחים ותלושים מהמציאות. האמת המרה היא שהחישובים נכונים ואינם תלושים כלל וכלל. האפקט המבהיל שלהם נובע לרוב מחישוב הריבית דריבית - כסף קטן שמטפטפים היום נוטה להפוך לכסף גדול אחרי 30 או 40 שנה. היחידים שתלושים מהמציאות הם אנחנו, ציבור החוסכים. אנחנו, שלא יודעים היכן הכסף שלנו מנוהל, מי מנהל אותנו, כמה אנחנו משלמים לו, והאם זה בכלל משתלם. אנחנו, שלא עושים דבר בקשר לכך. לעניין הזה צריך לשים סוף.

2.

הקרקע הציבורית מוכנה לכך. זרעי הכעס החלו לנבוט. ציבור החוסכים מבין שהמדינה אמנם מכריחה אותו לחסוך כדי שלא יהפוך לנטל על כתפי החברה ביום שיגיע לפנסיה, אבל במקביל היא לא מספקת לו שום כלי להבין מה קורה עם החיסכון שלו, ואינה מגבילה באופן אפקטיבי את המחיר שגובים האנשים שמנהלים את כספו. למה? משום שבמשרד האוצר מאמינים ש"התחרות תעשה את שלה, ודמי הניהול יירדו".

אבל שוק החיסכון הפנסיוני אינו שוק רגיל, משום שהוא מאופיין במוצרים מורכבים מאוד ובבורות גבוהה מצד הצרכנים. למעשה, הצרכנים אינם מתנהגים כמו צרכנים. הם אינם משווים מחירים, הם לא יודעים לומר דבר על איכות המוצר, ואין להם מושג איך אפשר להמיר אותו במוצר אחר.

ובמקום שבו צרכנים מתנהגים כמו עדר כבשים פועות, אין באמת תחרות. ואפילו אם נקבל את תיאוריית התחרות של האוצר, הרי שהיא נכשלת במבחן המציאות. לראיה, כשקופות הגמל הוצאו מהבנקים - התחרות גדלה. מה קרה למחיר המוצר, קרי לדמי הניהול? הם עלו בממוצע בשיעור של יותר מ־30% בתוך שש שנים, כך לפי נתוני האוצר. התחרות רק הרעה את מצבם של הצרכנים.

3.

אז מה עושים? שלשום נודע כי ראש הממשלה נדרש לסוגיה , ושכנע את חבר הכנסת חיים כץ (שהוא גם יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית, שם משלמים רק 0.1% דמי ניהול על הצבירה בעוד שהמקסימום במשק הוא 0.5%) לחכות עשרה ימים עם הצעת החוק שלו להורדת תקרת דמי הניהול בחוק. בעשרת הימים הקרובים אפוא ייפתח חלון הזדמנויות ממשי לשינוי.

שכן לא משנה על איזה מספר יגיעו בסופו של דבר נתניהו, שטייניץ וכץ לסיכום, זו צריכה להיות רק יריית הפתיחה. את דמי הניהול צריך להוריד, והם ככל הנראה הולכים בכיוון הזה. אבל זו לא רק שאלה של כמה, אלא גם שאלה של איפה. כץ מתעקש להוריד את דמי הניהול גם בקרנות הפנסיה, שם נמצאים מרבית כספי החוסכים לטווח ארוך (40%). שטייניץ הציע להוריד דמי ניהול רק בקופות גמל ובביטוחי המנהלים. בין ההצעות של הממשלה והכנסת יש פערים גדולים, אבל הבעיה הרחבה מחייבת טיפול עמוק אף יותר.

בעוד 30 שנה, כשהבן שלי יהיה בגילי ואני אהיה לקראת גיל הפרישה, אעמוד בפניו אובד עצות. אני ומרבית בני דורי נגיע לגיל הפנסיה ונגלה שאנחנו על סף פשיטת רגל. מהביטוח הלאומי נקבל קצבת זקנה עלובה, הנעה כיום בין 1,400 ל־2,300 שקל בחודש. לזה תתווסף הפנסיה החודשית שלנו, שאליה חסכנו במשך עשרות שנים. זו תסתכם באלפי שקלים ספורים (ההערכות מדברות על 2,000 שקל לחודש בממוצע). פה זה נגמר. ברובד הראשון והשני של ימי הפרישה - כך הם נקראים בשפה המקצועית.

בלשון לא מכובסת, זה הסכום שממנו נצטרך לחיות, ובמקביל לממן את הדירה שילדינו ירצו לקנות (שכן מחירי הדירות לעולם ימשיכו לעלות) ולעזור להם לגדל את ילדיהם, שכן המדינה לא מסייעת גם בזה. בשלב הזה כבר ניחשב בעיני הילדים שלנו לקשישים מופלגים. והואיל ואיש לא מתייחס ברצינות לקשישים - לא היום ולא בעתיד - איש לא ימהר לדאוג לנו. לכן, את הבעיה הזו צריך לפתור עכשיו. בשביל העתיד שלנו, ובשביל העתיד של ילדינו. דמי הניהול הם הצעד הראשון. הפחתה שלהם תגדיל את הפנסיה שלנו בסכום נאה.

משם צריך להמשיך - לדרוש שיאפשרו לנו לנהל את כספנו באפיקי חיסכון פשוטים יותר ולכן גם זולים יותר, שעוקבים אחרי מדדים ומשיגים את תשואת השוק, לטפל בניגודי העניינים של סוכני ביטוח ומנהלי הסדרים, אולי אפילו לשים קצת כסף ולהגדיל את כרית הביטחון הממשלתית בפנסיה (קרי לשנות סדרי עדיפויות), ועוד שורה ארוכה של נושאים. את הוועדה שצריכה לטפל בדברים האלה צריך למנות מחר. מי שיכול למנותה הוא שר האוצר. כל עוד הוא לא עושה זאת, הוא מפקיר את עתיד החוסכים.