משחק מלחמה נוסח וול סטריט

כחלק מלקחי המשבר הפיננסי העולמי של 2008 ובמסגרת רפורמת דוד פרנק, שמנסה להקטין את סיכוני המערכת הפיננסית העולמית ובעיקר למנוע ארמגדון פיננסי, הרגולטור האמריקאי הורה לבנקים הגדולים במערכת להכין "צוואה" - תוכנית לפירוק מסודר שתבוצע אם הבנק יפשוט רגל. לפי התוכנית, הרגולטורים ישתלטו על הבנק ויוכלו להתחיל להחזיר כספים למפקידים ולנושים מבלי לאבד זמן יקר, ותוך מקסום ההכנסות ממכירת הנכסים. הצוואה כוללת פרטים על הדרך שבה הבנק ממליץ למכור את נכסיו - בנפרד או כמקשה אחת - ורשימת קונים אפשריים שעשויים להתעניין בנכסים.

התוכנית היא נדבך נוסף במלחמה ברעיון ה"גדולים מכדי ליפול", שאומר שיש בנקים כה גדולים, עד שקריסה שלהם עלולה להפיל עמה את כל המערכת הפיננסית ולכן אין לתת להם ליפול.

לויד בלנקפיין, מנכ"ל גולדמן זאקס צילום: אי פי אי

הבעיה בתפיסת ה"גדולים מכדי ליפול" היא שהמנכ"לים של בנקים אלה עלולים לכאורה לקחת סיכון רב מדי כדי לייצר רווחים מיידיים - אם ההימור יצליח, המנכ"ל יזכה לבונוס שמן, אך אם ההימור לא יצליח, הממשל יציל את הבנק, שכאמור, הוא "גדול מכדי ליפול". ניתן להסתכל על המערכת הזו כרשת ביטחון הממומנת על ידי משלמי המסים ונפרסת על ידי הממשלות מתחת לגופים הפיננסיים כדי שבמקרה של נפילה, הם ייתפסו ברשת רגע לפני המגע הכואב באדמה, בדיוק כמו אצל לוליינים בקרקס. ההבדל הוא שבעוד שאצל הלוליינים הנחיתה על רשת הביטחון לא גורמת לנזק, אצל ענקיות הפיננסים נחיתה על הרשת (חילוץ) היא אירוע יקר מאוד למשלם המסים.

לאחרונה החלו הבנקים להגיש את "צוואתם", כאשר כל אחד מהבנקים בחר בדרך שונה - גולדמן זאקס, למשל, בחר להציע פירוק של החברה לתת־חברות ומכירתן בנפרד. ההיגיון מאחורי ההחלטה הוא שחלק מהחטיבות, כמו למשל ניהול השקעות לגופים אחרים או ייעוץ לתאגידים, אינן יכולות לקרוס, ולכן מכירתן בנפרד מגוף ניהול ההשקעות הפרטיות של גולדמן, שהוא עסק מסוכן יותר, סביר שתשיג מחיר גבוה יותר בעבור הנושים והמפקידים.

לעומת גולדמן זאקס, UBS הציע שהבנקים המתחרים יקנו אותו בשלמותו, וסיטיגרופ יציע למכור בנפרד מיתר החטיבות את חטיבת הברוקראז', משיקולים דומים לאלו של גולדמן זאקס. דוגמה נוספת היא קרדיט סוויס שבחר להציע את קרנות הגידור כקונה פוטנציאלי לנכסיו במקרה של משבר.

UBS צילום: בלומברג

באופן כללי, הכיוון שאליו הולכת הרגולציה נראה כמו עוד צעד בדרך הנכונה, אך הבעיה נמצאת בהנחה שרק מוסד בודד יקרוס - דבר שלרוב לא קורה. אמנם בעבר נפגעו מוסדות פיננסיים בודדים על בסיס חולשה באזור גיאוגרפי ספציפי, לדוגמה, וולס פארגו שנפגע בקריסת הנדל"ן של קליפורניה בשנות התשעים, או קבוצת בנקים מסוג מסוים שקרסה, כמו הבנקים האזוריים בארה"ב במהלך משבר אג"ח הזבל בשנות התשעים. היו גם מקרים שבהם קרס מוסד פיננסי גדול יחיד, כמו, למשל, קרן הגידור הענקית LTCM ב־2000.

אולם, למרות מקרים אלה, לרוב יש קורלציה בין קריסות של מוסדות פיננסיים, ולכן במשברים גם רשימת הרוכשים האפשריים מתקצרת. בעיה נוספת קשורה לאמינות הדיווח, שכן בנק שחושף במסגרת ה"צוואה" מידע עשוי להיפגע מכך. למשל, אם בנק א' חושב שבנק ב' יכול להיות רוכש טוב לאג"ח מגובה נכסים מסוג מסוים שמחזיק בנק א' במאזנו, הרי שבנק ב' עלולו לקרוא מידע זה ולנצל זאת כדי להתחרות עם בנק א' על רכישת נכסים דומים. מדובר בדוגמה פשטנית, אבל אם חשיפה עלולה לגרום לנזק תחרותי, האם אנו יכולים לצפות מהבנקים למלא את ה"צוואה" באמינות?

לסיכום, הרגולטור מכריח את הבנקים החשובים לעשות מעין משחק מלחמה כדי להכין עצמם טוב יותר למשבר הבא. כל עוד זה לא ייתן לבנקים או לרגולציה תחושת ביטחון מזויפת של "הכול תחת שליטה", מדובר בנדבך נוסף וחשוב במלחמה ב"גדולים מכדי ליפול".

הכותב הוא מנהל קרן קאפרה קפיטל