הקברניט
האם אפשר לשתק את חיל האוויר הישראלי במתקפת רחפנים כמו ברוסיה?
מבצע "קורי העכביש" של השב"כ האוקראיני הצליח לחסל מפציצים כבדים בעומק הרוסי, ולנטרל יכולות קריטיות של פוטין. איזה מין רחפן הופעל שם, איך שלטו בו, ומה ימנע ממחבלים יצירתיים לתת לנו מכת מחץ שכזו? "הקברניט" מנתח ומסביר
שלום, כאן הקברניט; בבוקר ה-1 ביוני 2025 מילא זמזום עדין את האוויר ברוסיה, והבריח את הציפורים. 117 רחפנים קטנים מתוצרת אוקראינה הופיעו מעל שדות תעופה צבאיים - חלקם, במרחק של יותר מ-4,000 ק"מ מהחזית - ותקפו את צי המפציצים הכבדים הרוסי. תוך דקות נראו הבסיסים כמו ל"ג בעומר ועשן שחור מילא את האופק: נכס אסטרטגי יקר וכמעט בלתי ניתן להחלפה עלה בסערה השמיימה. כעבור שעה כבר הדהדו כותרות בכל העולם: אוקראינה שברה לפוטין את הזרוע הארוכה, במתקפת פתע שהיא מהמפוארות והיצירתיות בהיסטוריה של הלוחמה האווירית. היום נבין מה קרה שם, ונשאל: מה הסיכוי שיעשו דבר כזה גם לישראל?
לפני שנמשיך, אדגיש רגע את גודל ההישג: אוקראינה הצליחה לעשות דבר שבודדים הצבאות שהצליחו, לאורך ההיסטוריה הצבאית כולה; מכת פתע אווירית בסדר גודל של פרל הארבור, מתקפת הפתיחה של מבצע ברברוסה, המהלך המבריק של חיל האוויר האיראני ב-1981 ואפילו מבצע מוקד פה אצלנו.
הרוסים היו גם ערוכים למתקפות: צי המפציצים הכבדים שלהם כבר הותקף לא פעם בעבר, בבסיסים שנמצאים בעומק רוסיה, ליד מוסקבה - באמצעות כטב"מ סילוני מתאבד עליו סיפרתי לכם בעבר. וכדי למנוע פגיעות שכאלה הועברו המפציצים לפני כשנתיים לשדות תעופה רחוקים מאוד; למשל, בסיס אירקוצק שנמצא ליד מונגוליה, בצד השני של הפלנטה. ונחיל הרחפנים האוקראיני הצליח, בשיטה פשוטה ויצירתית, לפגוע בהם גם שם.
המבצע האוקראיני החדש נקרא "קורי העכביש", והפעם נועד לגרום לרוסיה נזק בכמה רבדים, שהולכים הרבה יותר עמוק מעשרות מפציצים שרופים - עד לרמה שתערער את שלטון פוטין; בואו נכיר את התוכנית ונראה כיצד היא עבדה.
ה-SBU - השב"כ האוקראיני, אם תרצו - הבין את הרגישות של צי המפציצים הרוסי, ראה שעומס הלחימה צמצם את מספר המטוסים הכשירים, ולמד היכן מפוזרים הכלים. שימוש בכטב"מים היה אופציה מובילה - אך לא מהדגמים שהופעלו בעבר. הטווח היה ארוך מדי, מה שצריך משהו אחר.
כדי לפגוע במפציצים במקום מושבם, חייבים משהו שישתגר קרוב אליהם, ולא משטח אוקראינה עצמה. ואם רוצים לתקוף הרבה נקודות בו זמנית, לנחיל רחפנים יש סיכוי טוב יותר להגיע מאשר לכטב"מים גדולים.
מה עשה ה-SBU? בחר להשתמש בגודלה העצום של רוסיה כנגדה: עם לפחות מיליון וחצי ק"מ של כבישים, שרובם עוברים באזורים נידחים להפליא, לא קשה להעביר אליה ובתוכה אמצעי לחימה, אם רק ייראו מספיק תמימים - משאיות מטען למשל.
השיטה היא להתחבא לרוסים מתחת לאף: מכולה על נגרר לא מושכת תשומת לב של אף אחד. אם לא היתה חוסמת איזו חניה, כנראה שלא הייתם שמים לב אם היתה עומדת ברחוב שלכם. ולכן הוחלט להפוך את המשאית לא רק למערכת הברחה וניוד, אלא לבסיס פעולה שלם עבור נחיל הרחפנים המיועד.
יוצרו מכולות סטנדרטיות, מהסוג שנפוץ בכל העולם ואפשר להוביל בקלות על נגרר של משאית - שנראו רגילות לגמרי מבחוץ. בתוכן היו תושבות עץ ועליהן שורות-שורות של רחפנים אוקראיניים מדגם אוסה, שיכולים לשאת מצלמה, משדר ופצצה של כ-3 ק"ג; 36 רחפנים בכל מכולה.
לצידם ישבו במכולה סוללות שישאירו את הרחפנים טעונים חודשים ארוכים, תשתית תקשורת ומגברים, וגג על ציר; בהינתן שדר מרחוק, ייפתח כמו במכונית והמטען הקטלני יוכל לזמזם החוצה.
20 צפייה בגלריה
רחפני אוסה מסודרים בתוך פלטת השילוח של המכולה, ומימין בית המלאכה בו הורכבו המכולות
(צילום: SBU)
השליטה ברחפנים היתה אתגר אחר: הפיתרון המושלם היה יכול להיות רחפנים אוטונומיים - כאלה שיודעים לאן לטוס ואיזו מטרה לחפש, ולהתפוצץ עליה בלי מגע יד אדם; הרי טופולב לבן של 46 על 50 מ' הוא דבר שקשה לפספס.
מקור אוקראיני שלי סיפר שחשבו על כך, והחליטו שהטכנולוגיה לא בשלה דיה; בקלות יראה הרחפן בדרך מטוס אחר בבסיס ויתקוף אותו, או שעשן מפגיעות קודמות יסתיר לו את היעד. ולכן נקבע שאף שההמראה והטיסה לעבר הבסיס יהיו אוטונומיות, יהיה מפעיל אנושי במעגל: הוא יתפוס שליטה וינחה אותו למטרה כשיתקרב.
איך יישלט הרחפן? הבקרה לא היתה יכולה להיות מבוססת תקשורת לוויינית, משום שלמרות שפריצה שלה לא אפשרית - בהחלט אפשר לזהות שהיא מתבצעת, ובמקרים מסוימים להפריע לה. גם תקשורת רדיו צבאית מוצפנת לא תתאים פה: אם בבת אחת יקלטו הרוסים יותר ממאה משדרים בעומק שטחם, תתקלקל ההפתעה. מה עשו האוקראינים? הלכו על פשוט ובחרו בסלולר: סימים מקומיים ו-eSim, ומודול ייעודי שנעזר בטלגרם כדי להעביר את פיד הווידאו למכלול שליטה מרכזי.
כל רחפן קיבל מטען נפץ של כ-2 ק"ג, שמשלב רסס ורכיב תבערה, כדי שכל מפציץ שייפגע, יטוס שוב רק בזיכרונות. וכל מפעיל התאמן חודשים ולמד כל בסיס ברמת החניה הספציפית. הרעיון היה להשמיד רק מפציצים מבצעיים, כאלה שתועדו ממריאים, טסים, חוזרים ומקבלים אהבה מצוותי הקרקע. אלו הכלים שמשתתפים במלחמה, אלה הכלים שהולכים לחטוף. מקור אוקראיני אימת לי הערכה ששמעתי פה בארץ: מתבר שכחלק מלימוד המטרות, נעזרו המפעילים בתיעודי רחפנים אזרחיים במוזיאון חיל האוויר האדום במונינו שליד מוסקבה. אם אתם ברוסיה, אתם חייבים לבקר; זה פשוט מוזיאון מהמם.
כאמור, ב-1 ביוני הוחלט לצאת לדרך. הגגות נפתחו, הרחפנים התניעו והמריאו ממכולות שמוקמו מראש בסמוך לארבעה בסיסים: שדה התעופה בלאיה באירקוצק שבדרום מזרח המדינה, בואך מונגוליה; דיאגלבו בראיאזן ואיבנובו באיבנובו, שניהם לא רחוק ממוסקבה; ובסיס חיל הים אולניה במורמנסק, בשפיץ הצפון מערבי של רוסיה.
כדי להמחיש רגע את פיזור המטרות, בואו נגיד שאם קצין רוסי היה נכנס ללאדה ניבה ונוהג מבלאיה לאולניה, היה מגיע אחרי שמונים שעות של נסיעה רצופה. במקור תוכננה תקיפה של בסיס חמישי - שדה אוקראינקה שליד מוסקבה - אך אחד הרחפנים במכולה הסמוכה אליו התפוצץ ברגע השיגור בגלל כשל טכני והשמיד אותה.
ועדיין, 117 כלים מצאו את המטרות שלהם: חלקם פגע במתקני הגנה אווירית ומערכות נ"מ, חלקם תקף סנסורים, ורובם הלכו לאכול טופולבים. המתקפה כללה גם מאמצי הטעיה, שכללו שיגור כטב"מים סטנדרטיים בחזית, הכל כדי שהעיניים הרוסיות יסתכלו למקום הלא נכון.
וזה עבד: במבצע קורי העכביש נפגעו 41 מטוסים, ביניהם מטוס ביון A50 שהוא נכס מאוד רגיש ולרוסיה יש מעטים כאלה. מבין המטרות, הושמדו לרמת הצנים 14 עד 17 מפציצים, והיתר ניזוקו בצורה משמעותית ולא ידוע האם ומתי יוכלו לחזור לשירות. מערך ההפצצה הרוסי חטף פה מכה אדירה: קודם למתקפה, היו בו קרוב לחמישים מטוסים כשירים.
אבל אחרי ששקע האבק, הרוחות פיזרו את עשן המפציצים הבוערים וגורמי תעמולה משני עברי הגבול שלפו הצהרות על הצלחתה של המתקפה או כשלונה (אם יש ספק: הצליחה. ממש הצליחה) - כל המבצע קצת בילבל אנליסטים ברחבי העולם. פשוט להרוס את המפציצים של פוטין בשלב הזה של המלחמה נראית במבט ראשון כמו החלטה מאוד משונה.
אתם מבינים, למפציצים הללו יש תפקיד עיקרי אחד: נשיאת טילי שיוט כבדים, נשק מאוד יקר, שמגיע לטווח של אלפי ק"מ, ומסוגל להשמיד מטרות גם בסביבות מוגנות - חלק מהטילים חמקנים, מפזרים אמצעי הטעיה בדרך, ומסתובבים עם רכיב לוחמה אלקטרונית. והטילים הללו התגלו עוד בשנת המלחמה הראשונה בתור כישלון יקר ומפתיע.
מסתבר שהקצינים שיקרו בדבר ביצועי טילי השיוט, ובשטח התברר שיש להם אחוז נפלים והחטאות מדהימים. עד כדי כך, שרוסיה פנתה לאיראן וקנתה ממנה כטב"מים מתאבדים ארוכי טווח, כדי שיוכלו להכות בעורף האוקראיני.
זה נכון שיש להם פצצה חלשה פי עשרה ואינם מתאימים למטרות מבוצרות, אך הם זולים פי מאה וגם נו, אשכרה פוגעים. אז אם הטילים של המפציצים לא עושים את העבודה, למה להקדיש להם כזה מין מבצע מסובך ויצירתי?
הסיבה היא שלמפציצים הכבדים יש עוד תפקיד מאוד חשוב: לגרום לכל אירופה לשקשק מפחד בכל פעם שפוטין רוצה. לא פעם איים שמי שיעזור לאויביו עלול להסתבך ולהפוך לאויב בעצמו, מה שהשפיע על דעת הקהל האירופית ומאמצי גרמניה, פולין ואחרות אל מול הבריונות הרוסית.
מפציץ שיכול לטוס עשרת אלפים ק"מ עם עשרה טילים כבדים הוא דבר מאוד מפחיד; למעשה, מספיק ששמיניית טופולבים תטוס בצורה מאיימת לכיוון הנכון - ותראו את ברית נאט"ו מתחרפנת, את הבורסות משתוללות, ואת אזרחי האיחוד אומרים למנהיגים שלהם בחיאת, תנו לפוטין את אוקראינה; שרק יעזוב אותנו בשקט.
מה יעשה פוטין בלי מפציצים? טכנית, עדיין יש לו ספינות טילים וצוללות שיכולות לשאת נשק לא קונבנציונלי, ואת הטילים הבליסטיים היבשתיים שלו. אבל הצי הרוסי מסתובב כבר זמן רב קרוב לחופי אירופה וכבר לא מטיל אימה בעצם נוכחותו כמו בשנות השמונים, וטיל בליסטי אי אפשר חצי-לשגר. ולכן, תתקשה רוסיה לבצע מפגן של "אולי זו תקיפה", רק לתקוף בפועל.
ולכן, הפגיעה הדרמטית במערך ההפצצה האווירית לוקח מידי פוטין יותר מיכולות אש כבדות; הוא מוחק לו קלפים אסטרטגיים חשובים. ומה שנראה קודם כקרוקודיל גדול ומאיים, עכשיו דומה קצת יותר לצ'יבורשקה.
ולכל הסיפור יש זווית כלכלית מאוד חשובה: פוטין חייב לשקם את כוח המפציצים שלו ויהי מה, כדי לשמר את ההרתעה ולא להיתפס כאחד שדועך - לא בעיני שכניו, לא בעיני נאט"ו ובעיקר לא בעיניי הדגיגים ששוחים סביבו בצמרת הרוסית ובקלות יתגלו כברקודות.
אך אויה! פסי הייצור של הטופולב 95 ואחיו ה-22M נסגרו ב-1993; אין איך להקים אותם מחדש בלי השקעה אסטרונומית של שנים. ברוסיה יש היום רק פס ייצור אחד שמתעסק במפציצים, והוא תוכנן לייצור ושדרוג מטוסי טופולב 160 ענקיים. אז רגע, מה הבעיה?
ב-2018 חנך משרד הביטחון הרוסי את הפרויקט, במסגרתו ישודרגו 16 מפציצים קיימים בעלות של ארבעה מיליארד דולר, וייבנו עשרה חדשים בכרבע מיליארד למטוס. מאז חלפו הרבה מים בוולגה, רוסיה איבדה גישה לחומרים ורכיבים מהמערב, וכל העלויות התנפחו: טופולב 160 חדש יעלה קרוב למיליארד דולר, כמעט כמו מפציץ חמקן אמריקאי.
אז גם אם הושמדו רק 14 מפציצי 95 ו-22M, תצטרך הממשלה לשלוף 14 מיליארד דולר מאיפשהו, וזו תהיה רק השקעה ראשונית: מדובר במטוסים הרבה יותר יקרים לתחזוקה ותפעול, שהכשרת הצוותים שלהם יותר מסובכת וארוכה, והוצאות המפציצים של רוסיה יזנקו בכמה סדרי גודל.
ועם כמה שרוסיה עשירה במחצבים ונכסים, ענייני הביטחון שורפים לה חור בכיס. בואו נדבר במספרים: עד לפרוץ המלחמה, עלה תקציב הביטחון בכ-2.5 בשנה, פחות או יותר. ב-2022 הוא קפץ מ-69.5 מיליארד ל-82.6 מיליארד, ואחרי כישלון הפלישה זינק ל-109 מיליארד ב-2023 ובשנה שעברה התפוצץ ל-149 מיליארד דולר, שהם 19% מהוצאות הממשלה ו-7.1% מהתמ"ג.
לפי תחזיות אופטימיות ברמה של הלו קיטי, ההוצאה ב-2025 היתה אמורה להסתכם ב-155 מיליארד, צמיחה של פחות מ-5%; והנה באה מתקפת המחץ האוקראינית וזרקה לפח את התוכנית הרוסית. רוסיה עשירה, אך הרוסים לא כל כך - וקפיצה כה גדולה בהוצאות הביטחון תשפיע על הרווחה שלהם, יתכן שאף תשפיע על יציבות המשטר.
אוקיי, עכשיו כשלמדנו את המתקפה והשפעותיה, הגיע הזמן לשאלה הכי מטרידה בסיפור: האם יכולים מחבלים לעשות דבר כזה גם לחיל האוויר הישראלי? האם גם אנחנו פגיעים למתקפת מחץ של נחיל רחפנים, שישתק את חיל האוויר בצורה מלאה או חלקית?
התשובה היא בגדול, "מאוד כן": חמאס הבין את חשיבות בסיסי חיל האוויר להגנת ישראל, והקצה להם חלק גדול מאוד ממערך האש שלו - בבוקר מתקפת השבת השחורה, שוגרו המוני רקטות אל שדות תעופה צבאיים בדרום, במטרה לעכב ולחסום שילוח מטוסי קרב וכטב"מים.
אם היה משתמש האויב ברחפנים במתאר מפתיע מטווח קרוב, היה יכול להשיג שיבוש דרמטי מאוד: מספיק ש-F15 אחד היה נפגע בעודו עולה למסלול, וכל האחים שלו היו מתסגרים בהאנגרים הממוגנים שלהם עד שהבסיס יוכרז כבטוח.
למעשה, רחפנים כאלה אפילו לא צריכים לירות או להתפוצץ: מספיק שיעברו ויפזרו משהו מעל למסלול - מחתיכות ברזל ועד סוכריות-בר-מצווה - ואין טיסות עד שיסרק כל מטר; חיילים יעברו ויחפשו עצמים שעלולים להישאב לכונסי האוויר של המטוסים בהמראה או בנחיתה.
אבל זה על הנייר ולשמחתנו, המציאות בשטח עבדה אחרת. ראשית, לחמאס לא היתה תשתית מתאימה להפעלה מאובטחת של נחילי רחפנים, בין אם מדובר בשליטה לוויינית או סלולרית. שנית, האויב בחר מתאר אחר לתקיפות בפרוץ המלחמה: פגיעה נקודתית במצלמות של מוצבי החזית בעוטף עזה, כדי למנוע העברת צילומים של גזרות והיקפי הפלישה.
יתכן שהסיבה היתה מספר הכלים והמטיסים הזמינים שלו, והעובדה שידע שהוא נכנס ללחימה ממושכת ועדיף לשמור את הרחפנים ללחימה בפלישה הצפויה של הצבא הכי חזק במזרח התיכון כשהוא הכי כועס שאפשר. לאחר שנכנסנו לרצועה, הופעלו רחפני חמאס להטלת פצצות על חיילי צה"ל, ועד מהרה יורטו באש רובים עם כוונות חכמות ואמצעים אחרים.
ולכן, כנראה שחמאס לא היה מסוגל להרים מתקפה מהסוג שבוצע באוקראינה, ואם היה מנסה לשתול נקודות שיגור בשטח ישראל, מאוד יתכן שהיה חושף את תוכניתו הגדולה. השטח שלנו הרבה יותר קטן משל רוסיה, הכוחות - הרבה יותר דרוכים, ואנו מנוסים בנסיונות של האויב לשתול תשתיות התקפיות אצלנו בחצר האחורית. בנוסף, יש לנו גם מערכות מסווגות ייעודיות לטיפול ברחפנים, שהיו יכולות להשפיע על מתאר מתקפה שכזה.
אבל כל הסיפור של מבצע קורי העכביש מדגים בצורה מהממת איך משנים רחפנים את המלחמה, ואילו גמישות הם מספקים לכוחות קטנים ויצירתיים. מדובר באיום שמצריך מערכות חכמות וזריזות להגנה נקודתית, ומודיעין ממוקד שיודע לחפש הכשרות ואימוני רחפנים - ואף סחר והזמנות שלהם.
המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, ותמיד תביא עמה הפתעות. אך מי שיידע להיערך, יוכל לצמצם את השפעתן - בין אם יגיעו בשאגה על כנפי טיטניום של מיליוני דולרים, או בזמזום של רוטור פצפון. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
