"50 אלף דולר למטוס, ומעולם לא היה כזה ביקוש"
סגירת נתב"ג בזמן מלחמת איראן הולידה שיא של פעילות בענף הטיסות הפרטיות. חברות מקומיות המפעילות מטוסי מנהלים נערכו בתוך שעות לטיסות דרך עקבה ושארם, שהפכו לשער כניסה ויציאה מישראל. מסתבר ש־6,000 דולר לכרטיס מלרנקה הם מחיר סביר עבור הורים שילדיהם נותרו לבד בארץ, וגם עבור די־ג'יי שחייב להגיע להופעה בחו"ל
"אלה היו 12 יום של טירוף בענף הטיסות הפרטיות, היקף ביקוש ועבודה שמעולם לא חווינו", כך מתארת בשיחה עם כלכליסט מנהלת בחברת חץ תעופה (בבעלות קבוצת חסון וצבי עוזר), המחזיקה בצי של שבעה מטוסי מנהלים פרטיים, את ימי המלחמה מול איראן. "ביום שישי בצהריים, כמה שעות אחרי תחילת המתקפה על איראן וסגירת השמים, פתאום התחיל להגיע גל פניות, שרשרת בלתי פוסקת של טלפונים, וכך לאורך כל המלחמה – כל יום, כל היום: ישראלים שחיפשו פתרונות לצאת מהארץ מפחד על הילדים הקטנים, כאלה שנתקעו בחו"ל והיו חייבים לחזור, אנשי עסקים, תיירים, בני נוער מחו"ל ששהו בישראל וההורים שלהם התקשרו בחשש. אנשים שיתפו בסיפורים מאוד כואבים".
עם פרוץ המלחמה שני מטוסים של החברה, עם שמונה מושבים, היו מחוץ לישראל, מה שאפשר להם מיד לפתוח באמצעותם את קו לרנקה־עקבה, שעד מהרה, בצל החידלון של הממשלה בנוגע להחזרת הישראלים שנתקעו מחוץ למדינה וגם ביחס להוצאת מי שנתקע בארץ, הפך עבור החברות הפרטיות לאוטוסטרדה. מחיר כולל לטיסה כזו עמד על כ־30 אלף דולר. "זה היה כ־65% מהפעילות שלנו. המטוס שלנו טס שלוש פעמים ביום הלוך־חזור, זה המון, מעולם הקו הזה לא היה כה מבוקש", מספרים בחץ תעופה.
קו פופולרי נוסף שנפתח היה אתונה־עקבה. מאחר שהמרחק גדול יותר כך גם המחיר הכולל עמד על כ־45־50 אלף דולר. "מדובר במחירים שהם קצת יותר מפי שניים מאשר בימי שגרה בטיסות פרטיות דומות מנתב"ג. הסיבה לכך היתה נעוצה בתשלומי הביטוח הגבוהים, זמני הטיסה הארוכים יותר, כי המטוסים לא טסו במסלול הרגיל, אלא בארוך יותר — והדלק היה יותר יקר, כל דקה באוויר זה הרבה כסף".
כמעט בלי טיסות מנתב"ג
כמו חץ תעופה, חברות ישראליות אחרות שמחזיקות במטוסי מנהלים פרטיים ומספקות שירותי הטסה vip דוגמת ג.א.ד טיסות (בבעלות רפי גינת ודב אמסלם), טמיר נתיבי אוויר (בבעלות משפחת טמיר), שינו תעופה (בבעלות נעם לניר) ועוד – עבדו מסביב לשעון בימי המלחמה. היו גם המראות ונחיתות בנתב"ג (ברישומי השדה אפשר לראות טיסות בודדות שעברו דרכו, בין השאר של חץ תעופה וג.א.ד, במהלך המלחמה). אולם זה היה החריג, היות שבחלק מהזמן השמים האוויריים של ישראל היו סגורים לגמרי ובהמשך כשנפתחו, היתה הגבלה במספר התנועות ביום, ולא בקלות ניתן היה לקבל היתר להמריא או לנחות בנתב"ג. אלא אם אתה האדמו"ר מגור ופמלייתו, הכוללת את העוזר המקושר מוטי בבצ'יק, ומבקש להגיע בטיסה פרטית מארה"ב, כפי שראינו השבוע ("היתר נחיתה ניתן למטוס ולא לאיש זה או אחר, טיסות ממריאות ונוחתות וביניהן טיסות פרטיות, שאינן באות על חשבון טיסות נוסעים סדירות", הגיבו ברשות שדות התעופה לביקורת).
אלא שלדברי גורם באחת מחברות התעופה הפרטיות, "אישורים שניתנו למטוסים פרטיים להמריא או לנחות בנתב"ג היו ממש דלים. בסך הכל אישרו שתי תנועות בשדה בשעה לכלל הטיסות, כאשר הטיסות הפרטיות בעדיפות האחרונה אחרי המסחריות וטיסות אמבולנס וכדומה, לכן היינו צריכים להגיש בקשה לכל טיסה ולהסביר למה אנו צריכים אותה ומדוע האדם צריך לחזור או לצאת, בחלק מהמקרים התקבל אישור אבל בחלק לא, וזה יצר הרבה תסכול אצל הלקוחות".
וכך, חברות מטוסי המנהלים סימנו את עקבה כחלופה להמראות ונחיתות, והשדה בירדן הפך, למרות אזהרת המטה לביטחון לאומי, לשער הכניסה והיציאה הראשי לישראל בימי המלחמה, כשמרבית הטיסות הפרטיות עברו שם, וכמוהן טיסות מסחריות (למשל של TUS). "זה עבד מדהים ומסודר, בלי שום תקרית", מסכימים כל הגורמים עמם שוחחנו.
2 צפייה בגלריה
מטוס פרטי ששימש קבוצה של יהודים אמריקאים בטיסה משארם א שייח' לניו יורק. 38 אלף דולר לכרטיס בודד, חצי מיליון דולר סך הכל
גורמים בענף מעריכים שמדי יום היו לפחות שמונה טיסות פרטיות הלוך־חזור בין עקבה ללרנקה לבדה, ובנוסף יצאו מעקבה טיסות פרטיות ליעדים נוספים, בעיקר לאתונה. לדברי חברה שמספקת שירותי הטסה פרטיים, כמעין "תחנת מוניות", שמאתרת עבור לקוחותיה מטוסים ישראלים או זרים פנויים, המחירים היו סביב כ־40 אלף דולר בקו עקבה־לרנקה למטוסים של עד 20 מושבים. "אנו מקושרים לעשרות חברות תעופה ישראליות ובינ"ל באזור שמחזיקות מטוסים פרטיים, ואז כשמתקבלת בקשה של מספר נוסעים מסוים, אנו פונים לחברות שונות, מקבלים שלוש הצעות מחיר ומעבירים ללקוח. בשבוע וחצי האלה היה ביקוש שיא".
מתארגנים בקבוצות ווטסאפ
בענף הטיסות הפרטיות המכירה היא לטיסה כולה, ולא למושבים בודדים, ולכן החברות מצאו עצמן מחברות בין פונים שונים, מדרבנות אותם ליצור קבוצות וואטסאפ כדי לאגד מעין "קבוצת רוכשים" לטיסה על מנת לעמוד בעלויות הגבוהות. דרך אחרת של החברות היתה להפנות את הפונים לברוקרים של טיסות פרטיות, שהם מעין סוכני נסיעות המתמחים בתחום זה. "חיברנו בין אנשים כדי שיחד יוכלו ליצור קבוצה ולרכוש את הטיסה, אבל לפעמים זה נפל כי את ההעברה היה צריך לעשות גורם אחד שהיה צריך לאסוף את הכסף מהשאר, ולך תסמוך על אדם שאתה לא מכיר בתשלום של אלפי דולרים. לכן גם הפנינו אנשים לברוקרים כדי שהם יעבירו לנו קבוצות מסודרות. גם הברוקרים היו מפוצצים בפניות, כי אלמנט הלחץ של הישראלים עבד שעות נוספות", סיפרה אותה מנהלת בחץ תעופה.
"הוצפתי בפניות בוואטסאפ ולא יכלתי לחזור לכולם, היה ביקוש מטורף", אומרת לכלכליסט מאי ספיר, ברוקרית של טיסות פרטיות. "פנו בעיקר אנשים שיכולים להרשות לעצמם, אבל גם אחרים שנתקעו וביררו, ונבהלו אחרי ששמעו את המחירים. הסברתי שזה לא מתאים לכל אחד, אלא רק למי שיש לו כסף".
רוב הטיסות שארגנה ספיר היו דרך עקבה – ללרנקה או אתונה, או חזור משם. המחירים, לדבריה, נעו בין 40-35 אלף דולר במטוס עם 8 מושבים ל־60 אלף דולר במטוס של 10 נוסעים. "המחיר עולה ככל שהמטוס גדול יותר", היא אומרת. "רוב מי שלקח את הטיסות היו אנשי עסקים שהיו חייבים לטוס לחו"ל כדי לחתום על חוזים ועסקאות. היה די־ג'יי שנקבעה לו הופעה גדולה בחו"ל ואם הוא לא היה טס הוא היה מפסיד עבודה בהרבה כסף והשם שלו היה נפגע. והיו גם אנשים שהיו חייבים לחזור דחוף לילדים שלהם בארץ, ועשו חשבון של עלות השהייה במלון בחו"ל. מדובר בצרכים אמיתיים של אנשים, לא באיזו נהנתנות".
בענף מספרים שמטוסי מנהלים פרטיים הוציאו והכניסו אנשים מישראל גם דרך טאבה ושארם א' שייח במצרים. כך למשל, קבוצה של 13 אמריקאים יהודים דתיים שילמה כחצי מיליון דולר עבור מטוס מיוחד שהגיע לשארם מחו"ל כדי להטיס אותם לארה"ב. "מדובר באנשי עסקים שהיו חייבים להגיע בדחיפות לניו יורק לצורך עסקיהם והורים לילדים קטנים שנתקעו בארץ", אומרת ספיר, שארגנה את ההזמנה. "כל אחד מהם שילם כ־38 אלף דולר עבור הטיסה במטוס שהוא כמו 'בית מלון מעופף', עם אזור הסבה, מיטות, wifi, אוכל כשר, עם שני טייסים ושתי דיילות, וזה כלל את כל ההעברות עד לשארם, בטיפול vip, כולל מאבטח מקומי שליווה אותם".
לדבריה, "במלחמה הזו כברוקרית הייתי צריכה למצוא פתרונות בהעברות ובביטחון שמעולם לא נדרשתי אליהם קודם – לטיסות בשארם ועקבה, אבל הדברים עבדו יפה. בעקבה אותם מטוסים נחתו והמריאו שוב כמה פעמים ביום, לא היה דבר כזה מעולם בענף הטיסות הפרטיות, עומס מטורף עד שגם לא כל אנשי העסקים יכלו לקבל את השירות הזה. היתה בעיה בזמינות מטוסים, ואלה מביניהם שיכלו לטוס בלי בעיה הם בעיקר מטוסים ברישום זר".
אז בעיקר העשירים הצליחו לטוס?
"בשורה התחתונה, כמה שזה נשמע לא יפה – כן. וגם אצלם – רק חלק, מי שהיה מוכן לשלם מחיר גבוה. כי כשיש לך אלף פניות למכור מוצר — תמכור למי שמשלם יותר. זה לא היה ניצול, זה פשוט היה בשל כורח הנסיבות".
לדברי גורם ותיק בענף המטוסים הפרטיים, בישראל יש כ־50 מטוסי מנהלים, חלק מהם ברישום זר. "בתקופה כזו אנשים מוכנים לשלם כל מחיר כמעט כדי לצאת או להיכנס. אז כאלה שהיו להם מטוסים מחוץ לישראל הרוויחו, משום שהם יכלו ישר להתחיל לעבוד, כשעוד אי אפשר היה להמריא כמעט מהארץ. ברגע שהכל היה סגור הרמטית, הזריזים התחילו לטוס בקו לרנקה־עקבה בעיקר, במקום להתחנן לכל מיני גורמים, כמו דרורית שטיינמץ, מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שמונתה לעמוד בראש ועדת החריגים לקבל אישור לטוס מנתב"ג, ולהגיד אני חבר של ההוא ושל הזה".
לדברי הגורם, "תחום הטיסות הפרטיות מנוהל בצורה מזעזעת ומחפירה על ידי המדינה, ששמה מקלות בגלגלים. עיקר הטיסות במלחמה היו דרך המדינות השכנות ולא דרך ישראל. זה כשל בהיערכות של המדינה ושל שרת התחבורה מירי רגב. אז אומנם החליטו להגביל את התנועות בנתב"ג ואת מספר האנשים במטוס ונתנו אישורים למטוסים פרטיים רק במקרים נקודתיים, אבל מדוע שבמצב חירום היסטורי לא ישתמשו במנחתים קיימים, שמטוסים פרטיים יוכלו להמריא ולנחות שם, כמו בשדה תימן ובמגידו, ויביאו לשם את נציגי משטרת ההגירה שיחתימו דרכונים? אפשר היה כך ליצור נתיב כניסה ויציאה פעיל שיעזור לעוד אנשים שצריכים לצאת מהארץ או לחזור. אבל הכל פה כל כך מקובע ומתנהל באופן פשיסטי, שהמדינה באה ואומרת לך שלא ניתן לצאת מישראל. אנשים רצו לטוס מפה, בין אם מסיבות עסקיות או משפחתיות וגם חשש לחיים זו סיבה לגיטימית".
ועדיין זה בעיקר מי שיכול לשלם?
"נכון, אבל יש מספיק קהל לזה, כמו שיש כאלה שמוכנים לשלם עבור טיסות בביזנס, למה למשל לא להשתמש בשדה התעופה רמון או בשדה בחיפה, בלי כל המסע הזה שלקחו את האנשים דרך ירדן או מצרים. אם היו פותחים כמו שצריך את האפשרות של המטוסים הפרטיים לטוס – זה היה משחרר עוד לחץ".
