פרשנות
הממשלה הציגה תקציב בחירות שמבוסס על דחיינות והיעדר שליטה
מאחורי הסיסמאות על "שיקום החוב" ו"שמרנות פיסקאלית", מסתתר תקציב מדינה שמתרסק לתוך גירעון מנופח, זיגזגים פוליטיים וניהול שהוא בעצם אלתור ולא מדיניות. סמוטריץ' מספר על "קווים אדומים", אבל מותח אותם כרצונו, והציבור נותר עם חוב לאומי שעלול להתייצב על 70%
"מבאס" זו המילה הטובה ביותר לתיאור תקציב 2026 שעבר בממשלה. לתקציב 2026 היה סיפור מרכזי אחד, שסופר על ידי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ובכירי משרדו שוב ושוב: במסיבת עיתונאים בתחילת נובמבר, בתדרוך לעיתונאים בסוף נובמבר ובהזדמנויות רבות אחרות. הסיפור הבסיסי היה פשוט: "המלחמה עלתה ממש הרבה כסף, בערך 300 מיליארד שקל, החוב זינק בכ־10% תוצר, והכי חשוב זה לחזור כמה שיותר מהר לחוב ציבורי בהיקף של 60%".
הסיפור הזה הוא לא רק הסיפור של משרד האוצר אלא גם של בנק ישראל. הנגיד אמיר ירון הקדיש יותר ממחצית מנאומו בישיבת הממשלה על התקציב כדי להתמודד עם הטוענים ש"מיוחסת חשיבות־יתר להורדת יחס החוב לתוצר". ואכן, סביב הסיפור הזה נבנה המאבק מול משרד הביטחון, ותקרת הגירעון של 3.2%. זו תקרת גירעון לא שאפתנית במיוחד, אבל כזו שמורידה את יחס החוב לתוצר ב־2026.
אלא שככל שעברו הימים והשעות לקראת אישור התקציב בממשלה, הסיפור הפך לאגדת עם: התברר שסמוטריץ' מעולם לא התכוון באמת לסיים את התקציב ב־3.2%. מבחינתו היה מדובר בתקרת גירעון שהוא שם לצורכי משא ומתן. כבר בדיון בממשלה – הגירעון עלה ל־3.6%, ואחר כך נסגר ב־3.9% תוצר. גירעון של 3.9% תוצר, שמשמעותו כ־78 מיליארד שקל, הוא גבולי מאוד, שיש הטוענים שלא רק שהוא לא יצמצם יחס חוב־תוצר, אלא אפילו יגדיל אותו בסוף 2026.
זאת בתוך מסגרת תקציבית שאישרה הממשלה שתעמוד בשנה הקרובה על 662 מיליארד שקל, לעומת 650 מיליארד שקל בתקציב 2025 המעודכן, שהוגדל בשל התארכות המלחמה. מערכת הביטחון תקבל תקציב של 112 מיליארד שקל, הרבה פחות ממה שדרשה, אך יותר ממה שדרש האוצר (ראו ידיעה מורחבת בעמוד זה).
התוצאה שאליה הגיעה הממשלה היא "מבאסת" מאוד, כי כל מי שמסתכל על התקציב מבין שהיה אפשר בקלות להגיע לגירעון נמוך מ־3% — הן בגלל העובדה שהממשלה בכל מקרה העלתה מסים השנה (על הבנקים, על המטוסים ועל הקרקעות, ועוד), והן בגלל העובדה ששנת 2026 צפויה להיות רוויה בהכנסות משמעותיות בשל צמיחה חד־פעמית גבוהה ובגלל ההכנסות מעסקת WIZ.
העובדה שאפילו בשנה כה חיובית מבחינת הכנסות הממשלה לא הצליחה לצמצם יחס חוב־תוצר היא עובדה שהופכת את התקציב ל"מבאס" עוד יותר. ההגדלה התקציבית השנה תייצר אתגרים משמעותיים בהרבה בשנים הבאות. לשם המחשה: במסמך הנומרטור שהממשלה צירפה לישיבת התקציב נכתב כי הגירעון החזוי ל־2027 ול־2028 הוא כ־2.6% תוצר. אך המסמך כבר לא רלבנטי — במהלך הגשת התקציב לכנסת יוגש מסמך נומרטור חדש, שבו נראה שנקודת המוצא לשנים הבאות תהיה גירעון גבוה שלא מביא לצמצום יחס חוב־תוצר. יש גורמים בכירים בממשלה שאמרו אחרי אישור התקציב ביום שישי כי "יש סיכוי גדול שישראל תתייצב למשך שנים על יחס חוב־תוצר של 70%".
הגירעון זינק ב־16 מיליארד שקל ב־30 שעות
גם סמוטריץ', שיודע לצאת מכליו ולהשתמש בשפה קיצונית, לא הצליח לצאת מגדרו אחרי אישור התקציב. בסרטון שיצא אחרי אישור התקציב נשמע סמוטריץ' אומר לחברי הממשלה: "אני באמת מאמין שהתקציב הזה טוב", והיה נראה שהוא מנסה לשכנע גם את עצמו. סמוטריץ', מבחינתו, רואה את עצמו עדיין כ"שמרן" מבחינה פיסקאלית, שכן הוא נאבק עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא להגדיל את הגירעון מעבר ל־4%. בדיונים מוקדמים נתניהו הביע עמדות מהסוג של: "הגירעון לא חשוב, תהיה צמיחה". מבחינת סמוטריץ', כל עוד הוא בסביבת "גירעון שניתן להסביר" — אז הוא בסדר. אין בעיה למתוח את הקווים.
מבחינתו אין בעיה לסיים עם "תקציב מבאס", כל עוד התקציב הוא לא "אסון מיידי". במובנים מסוימים "תקציב מבאס" הוא הרסני יותר בטווח הארוך מתקציב שהוא אסון מיידי שהשווקים עוצרים ומונעים מיד.
אסטרטגיית "מתיחת הקווים" של סמוטריץ' היא מאפיין מובהק של כהונתו בכלל ושל תהליך אישור התקציב ל־2026 בפרט. סמוטריץ' הצדיק במסיבת עיתונאים את העובדה שהתקציב יוגש באיחור ניכר במילים "ראינו שזה לא נורא שיש חודשיים ללא תקציב". סמוטריץ' גם לא חשב שזה נורא להעביר תקציב בלי ממונה על תקציבים, לא חשב שזה נורא לפתוח את התקציב ארבע פעמים בשנה למרות שהיה אפשר פחות, לא חשב שזה נורא שיש הורדות דירוג, ולא חשב שזה נורא שלא מקצצים בתקציבים נוגדי צמיחה בזמן מלחמה.
במובן מסוים סמוטריץ' גם צודק: המדינה לא תקרוס מאף אחד מהצעדים הללו. אבל לניהול גרוע וכאוטי יש בסוף מחירים ארוכי טווח שנוגעים גם לאיכות החיים שלנו. נכון שבזמן אמת קשה להצביע על המחירים של התנהלות מבולגנת וכאוטית, אבל יכול להיות שדווקא הגירעון שתפח ב־16 מיליארד שקל ב־30 שעות ופספוס ההזדמנות לשקם את החוב של ישראל הם דוגמה טובה למחיר של התנהלות מבולגנת.
אין כל שיפור בתעסוקת חרדים וערבים
סגנון הניהול הכאוטי של סמוטריץ' פגש שנים כאוטיות במיוחד בכלכלת ישראל. סמוטריץ' כמעט משלים כהונה שלמה כשר אוצר, אך הוא לא חווה מעולם תקציב שאינו נפרץ. אחד היעדים של תקציב 2026 היה "חזרה לנורמליות": לא רק לנורמליות בשיעורי הגירעון - שכאמור לא הושגה - אלא גם לנורמליות תהליכית וארגונית. וזו כלל לא הושגה הפעם: התקציב מוגש באיחור ניכר, ישיבת הממשלה החלה כששום דבר לא סגור, והגירעון גדל במהלך דיוני התקציב בשיעור היסטורי של 0.7% - דבר שלא זכור גם לוותיקי משרד האוצר.
ספק רב אם שרי הממשלה - ובכללם שר האוצר סמוטריץ' - רואים את התקציב הזה כ"תקציב סגור". הרי סמוטריץ' מעוניין בסוג של "חידוש לחימה" בעזה, ו"חידוש לחימה" כזה יכול לטרוף את הקלפים התקציביים מחדש, ובעיקר להפוך את הסיכום התקציבי עם מערכת הביטחון על "רידוד המילואים בשליש" להיסטוריה.
ולסיום, לסיפור התקציב היה גם קישוט שאפתני: "המלחמה לקחה אותנו אחורה מבחינת איכות חיים; התוצר נמוך בכ־4% מערב המלחמה; בואו נתאמץ לעודד צמיחה כדי שנחזור לרמת החיים שהייתה צפויה לנו ללא המלחמה". הקישוט הזה היה אמור להיות היעד של ממשלה נורמטיבית, שכן הסיפור הבסיסי של שיקום החוב היה אמור להיות מובן מאליו.
הממשלה הזו לא הגישה את בסיס העוגה, אך היא גם לא סיפקה את הקישוטים. אתגרי הצמיחה ארוכי הטווח של ישראל קשורים לכוח העבודה בישראל: יש לשפר את היקף ואיכות התעסוקה אצל חרדים וערבים. בכל הנוגע לתעסוקת חרדים התקציב הנוכחי כמעט לא עשה דבר, ובכל הנוגע לתעסוקת והשכלת ערבים — התקציב הנוכחי הסיג את המצב לאחור.
