דעה
המדינה לקחה מאזרחיה את הזכות לברוח
הממשלה פוגעת אנושות בחופש התנועה שלנו, ולקחה מאיתנו את הזכות האלמנטרית לעזוב ולא להסתכן במוות. במקום זה היא משתלטת על הסלולרי שלנו, מחייבת אותנו להיכנס לחרדה 3 פעמים בלילה, והופכת כל אזרח ואזרחית לפטריוטים בהוראה מגבוה
לפני שהספקנו להגיב, לעכל, להחליט בעצמנו על עצמנו ועל משפחתנו, ניטלה מאיתנו הזכות לברוח. בטרם היה לנו זמן לחשוב, לתכנן, הממשלה לקחה מאיתנו את האפשרות הבסיסית ביותר של בן אנוש: להימלט ולא להסתכן במוות.
אילו רצתה אמא לילדים בבת ים או ברחובות או בטמרה, למשל, להוציא אותם לפריז עד יעבור זעם, לא הייתה לה כל דרך. אם קרובינו מקנדה שבאו לתמוך מבקשים להימלט לארצם, הם ייאלצו שלא מרצונם להישאר ולהתכבד לטילים. שער היציאה והכניסה האווירי היחיד לישראל פשוט נסגר. בלי התרעה מראש, בלי חריגים, בלי תאריך פתיחה עתידי. הרמטיות מוחלטת, עד שהמטוסים אפילו לא נמצאים על אדמת ישראל (גם דרך השערים הימיים יציאה אינה באה בחשבון, למעט לבעלי יאכטות שיידרשו לקבל אישור 24 שעות מראש).
אחרי 7 באוקטובר, כשכל לוחם היה נחוץ, שיירות של מטוסים שינעו אותם לכאן באלפים לצלילי פרסומות בטלוויזיה, חרף אלפי טילים שעפו באוויר. אותם מטוסים הוציאו בדרכם חזרה את אלה שבחרו לטוס לאן שחפצו. אבל במלחמה הנוכחית, כשאין צורך דחוף בחיילים למלחמה שמתנהלת רק באוויר, אז שכולם יזדיינו בסבלנות וייתקעו בבתיהם וישתתפו בכפייה במשחק הבול-פגיעה הלאומי, במדינה שידעה במשך עשרות שנים שהיום הזה יגיע, אבל לא הצליחה להבטיח מרחבים מוגנים לכל אזרחיה.
צילומים של ישראלים שיוצאים לחו"ל בעת מלחמה אולי אינם נוחים למשטר, אבל מעולם נתב"ג לא נחסם לזמן בלתי מוגבל. גם תחת אילוצים ביטחוניים וצרכים צבאיים, אפילו במלחמת יום כיפור או במלחמת המפרץ, מדינת ישראל רצתה והצליחה לאפשר פעילות אזרחית אווירית מסוימת, לארגן טיסות חירום פנימה והחוצה, להגביל אבל לא לעצור. כך צריך במדינה מתוקנת, שמחויבת לאפשר לאזרחיה שגרת חיים גם במצבי חירום. ומאפשרת להם לבחור איך ואיפה לחיות.
מפרוץ מלחמת איראן, אזרחי ישראל הפכו בעל כורחם לחיילים שכל תפקידם הוא לשרוד כדי לאפשר את המשך המלחמה. מוות המוני שלהם עלול לקצר אותה. לכן הם נדרשים לשבת במרחבים המוגנים, להרגיע את ילדיהם המבוהלים, לרעוד מפחד בעצמם, ולהתפלל שלא ייפול עליהם. בזה מסתכם תפקידם (אלה שמתים למרות האל, זוכים בערוצי החדשות לשיימינג מובלע על תפקודם הלקוי).
ברווזים במטווח
מעולם העורף לא היה נתון למתקפה רחבה ומסוכנת כל כך. מאות טילים בליסטיים עם ראשי נפץ של מאות קילוגרמים, יום אחר יום ובלי מועד סיום, כשבניינים קורסים ושכונות נמחקות, הם התגשמות הסיוטים הגרועים ביותר. לכן בלתי נתפס, מטריף ממש, שאזרחי ישראל מקבלים על עצמם את תפקיד הברווזים במטווח ועוד אומרים "תודה על ההתראה".
זה קורה משום שהתרגלנו במשך כמעט שנתיים איומות לכך שהחיים אינם מובילים אותנו הלאה. שמעגלים לא נסגרים. שהסיוט הוא אורח חיים לגיטימי, תחת ממשלה ששגרת החיים הנורמלית של אזרחיה פשוט אינה מעניינת אותה. התרגלנו במשך שנתיים להיות מוגבלי תנועה – פחות יישובים לחיות בהם, פחות אזורים לבקר בהם, פחות חברות לטוס איתן לחו"ל, פחות ימי עבודה ומשפחה לטובת מילואים, עד השלב הנוכחי, שבו ויתרנו על הרבה מיכולת התנועה בתוך ישראל, ולחלוטין החוצה ממנה.
במלחמה כה גורלית, כפי שראש הממשלה מתאר אותה, איך ייתכן שהממשלה שתחתיו לא נערכה לספק מענה אלמנטרי, שיאפשר לאזרחיה לשמור על שגרה סבירה - תחבורתית, חינוכית, בריאותית? רוצים להגיע לעבודה או לבקר את הוריכם מחוץ לעיר? התחבורה הציבורית צומצמה למינימום, ובאף מערכת לא ידעו לספק תשובה אמיתית לשאלה האם ומתי יגיעו אוטובוס או רכבת למחוז חפצכם. רוצים לבקר בקופת חולים? גם שם השירותים צומצמו למינימום, אם בכלל, והמרפאות סגורות כמעט כברירת מחדל. אתם קשישים עריריים שממתינים למטפלת שלכם? ובכן, אין לה אוטובוס בשלב זה. רוצים שהילדים יעסיקו את עצמם ולא רק "לתווך להם את המצב" כהוראתו של צביקי מפיקוד העורף? אז אתם רוצים, אבל בתי הספר סגורים והלימודים בזום הם הברקות מאולתרות, לפי נכונותם ויכולתם של המורים והמורות.
למה בעצם? זו מלחמה יזומה, שלא מחייבת מאות אלפי מגויסים והשבתה של המדינה. המשק יכול לתפקד באופן כמעט מלא, אפשר להיערך אחרת בקלות, יש אפילו ניסיון שנצבר. אבל צריך לרצות. צריך שיהיה אכפת. צריך שרים שיעבדו בזה.
ברגים במכונת המלחמה
הטכנולוגיה, וביתר שאת הטלפון הסלולרי הפרטי, הופכים את ההתנהלות שנכפית עלינו לרציונלית לכאורה. הישגית, הייטקית ממש. מישהו יודע ומגלה לנו חצי שעה מראש ש-200 טילים עם ראשי נפץ מפלצתיים ינחתו בסביבתנו. מה נבקש יותר?
אבל המהות היא שמישהו השתלט לנו על המכשיר האישי מרחוק, בלי הסכמתנו, והוא משגר דרכו התראות מצמררות בתדירות שנראית לו. ואילו לנו, שממילא לא נשאלנו, אין אפילו את האפשרות לכבות אותן. נטולי חשיבה עצמית, נטולי ביקורת, כנועים, הסלולרי הופך בידנו ללא פחות מהתגלמות אלוהית. פאר הטכנולוגיה, אבל כזו שנשלטת בידי הצבא והופכת את כולנו לברגים ממושמעים במכונת המלחמה.
שני הקצוות של החבל נלקחו מאיתנו: הזכות לברוח, והזכות לחיות את חיינו ללא חרדה. אנחנו מצווים על ידי השלטון לחרוד תמיד, גם שלוש פעמים בלילה, וחלילה לא לעזוב כדי לנשום קצת. כל אזרח ואזרחית הם פטריוטים בהוראה מגבוה, והם מקבלים בלי מרי הודעות בלתי נתפסות מהסוג שפרסמה של רשות שדות התעופה, שלפיה יחלפו עוד "שבועות, לא ימים", עד שישראלים יוכלו לחזור לארצם או לצאת ממנה. למה בעצם?
אובדן החירות הזה - אתמול כבר הוארך המצב המיוחד בעורף בשבועיים נוספים – הוא מסוכן. והקבלה שלו כדבר מובן מאליו מסוכנת אף יותר. חופש התנועה הוא זכות יסוד, גם תנועה החוצה. גם תנועה שמשמעותה שאיננו מעוניינים, לפחות לפרק זמן, לקחת חלק בתסריט האימה שנכתב בעבורנו. גם אם התסריט הזה מוצדק מאין כמותו, גם אם הוא יבטיח את שרידותו של עם ישראל לדורי דורות. בטח ובטח אם התסריט ישתבש וייגמר באופן פחות מוצלח. זה כבר קרה שתסריטים זוהרים השתבשו, אפילו לבנימין נתניהו.
