הגירה מדאיגה של משפחות מישראל, וזינוק חד בשיעור העולים העוזבים
ב־2024 נרשם זינוק של פי ארבעה בהגירה השלילית מהארץ בהשוואה לממוצע ערב השבעת ממשלת נתניהו. לא מדובר כבר בהגירת צעירים אלא בזינוק חד במספר הזוגות הנשואים שאיבדו אמון במדינה, והעולים הרבים שהפכו את ישראל לתחנת מעבר בלבד
הממוצע הרב־שנתי של הגירת ישראלים ערב תחילת כהונתה של ממשלת נתניהו־בן גביר־סמוטריץ' עמד על 13.8 אלף יהודים בלבד. כעת הנתונים לשנת 2024 מצביעים על זינוק של פי ארבעה בהגירת יהודים מישראל. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס).
לראשונה ניתן לבצע השוואה כזו מכיוון שעד כה סיפקו בלמ"ס נתונים לפי שיטת חישוב חדשה רק לגבי 2024-2023, ונתונים ישנים לכל שאר השנים.
כעת לפי הנתונים המעודכנים הסופיים לשנים 2010-2024 לפי השיטה החדשה, מאזן הישראלים שעזבו את הארץ לעומת אלו שחזרו עמד בסוף 2024 על 56.8 אלף יהודים (58 אלף בקרב כלל האוכלוסייה), כלומר ההפרש בין ישראלים יוצאים לישראלים חוזרים. זאת, לעומת 28.6 אלף יהודים ב־2023 ו־15.9 אלף ב־2022. מדובר בקפיצה חדה של 80% בשנת 2023 לעומת 2022 וכמעט הכפלה (98%) בין 2023 ל־2024. הנתונים הראשונים לשנת 2025 (ינואר-ספטמבר), כלומר שלושת הרבעונים הראשונים של השנה הנוכחית, מצביעים על מגמה דומה, ואם קצב העזיבה והחזרה יישמר ברבעון האחרון של השנה, מאזן ההגירה השלילי צפוי לעמוד על יותר מ־54 אלף ישראלים.
כדי לקבל את התמונה המלאה של כלל ההגירה הבינלאומית, יש להוסיף למספרים הללו עוד שתי סדרות נתונים: איחוד משפחות (פלסטינים שהתחתנו עם ערבים ישראלים) – מספר נמוך בדרך כלל, לרוב כ־5,000 איש. אך המשתנה המרכזי שמקפיץ את היקף ההגירה הכולל הוא מספר העולים לארץ. כניסת עולים מאזנת את מספר הישראלים שעוזבים את הארץ בכלל, וביתר שאת בשנתיים האחרונות. מספר העולים גם הוא נמצא במגמת ירידה: אם ב־2022 הגיע מספר שיא של עולים חדשים – כ־74.4 אלף עולים - המספר הזה צנח ב־2023 ל־46 אלף בלבד; כאשר ב־2024 הוא שוב ירד ל־31.1 אלף, והשנה שוב ירד ל־25 אלף עולים. כלומר, מאז עליית ממשלת נתניהו־סמוטריץ'־חרדים גם מספר העולים נחתך בחדות.
עדכון ההגדרות של הישראלים היוצאים כולל מעבר מהגדרה שבה נמדדת שהייה רצופה של שנה בחו"ל (365 ימים), להגדרה שבה נמדדת שהייה מצטברת בחו"ל של לפחות 275 ימים במהלך שנה ממועד היציאה הקובע - מהם 90 הימים הראשונים בחו"ל ברציפות - כאשר לא מובאים בחשבון ביקורים בארץ במהלך השנה שלאחר היציאה לחו"ל. הרעיון ברור: לישראלי שיוצא לחו"ל ניתנת האפשרות לשוב אליה במהלך תשעה חודשים במצטבר אחרי שעזב לפני שמחשיבים אותו כמהגר, כאשר רק אחרי התקופה הזו הוא מסומן כ"מועמד להגירה".
לפי הלמ"ס, ב־2024 היו כמעט 83 אלף ישראלים שיצאו ולא שבו - מתוכם 78 אלף יהודים. הנתונים מעלים כי שיעור היהודים בקרב הישראלים שיוצאים ולא חוזרים עלה מ־91% ל־94%. בשנה שחלפה שבו לישראל כ־24 אלף ישראלים כאשר שיעור היהודים החוזרים הוא 88% - השיעור הנמוך ביותר מאז 2010 (לעומת 93% ב־2010).
כאשר צוללים אל תוך הפילוחים, הנתונים מטרידים עוד יותר. ראשית, הנטישה מאופיינת בישראלים בגילאי עבודה (64-25). לפי הנתונים, המאזן מראה כי אם בשנים 2022-2010 מאזן הנטו של ישראלים השייכים לקבוצה הזו עמד על 7.3 אלף, ב־2023 מספר זה יותר מהוכפל ליותר מ־16 אלף ובשנה שחלפה הוכפל שוב לכמעט 34 אלף ישראלים.
עוד נתון מטריד בהקשר זה הוא העלייה במשקל הנשואים בקרב היוצאים שמלווה במקביל בירידה במספר הנשואים החוזרים. אם ב־2010 שיעור הנשואים היוצאים היה כמעט זהה לזה של החוזרים (כ־41%) ונע עד 2018 בצורה זהה, בשנים 2024-2023 המתאם הזה הופסק לחלוטין וניתן לצפות בזינוק ביוצאים הנשואים (כמעט מחצית) לצד צניחה בנשואים החוזרים (רק כשליש). העובדה שכמעט מחצית מהעוזבים הם נשואים ורק שליש מהחוזרים נשואים מעידה על שינוי עומק בתבנית ההגירה הישראלית: זו כבר לא הגירה של צעירים אחרי צבא שמחפשים חוויה, אלא הגירה של משפחות שלמות – תופעה שיכולה לשנות את מבנה החברה, הכלכלה והדמוגרפיה בישראל לאורך זמן. כאשר משפחות שלמות עוזבות, מדובר לא רק בהגירה של בוגרים אלא גם באובדן עתידי של דור צעיר שיגדל, יתחנך ויתחבר למדינה אחרת. במילים אחרות, זוהי בריחת רבדים שלמים של אוכלוסייה יצרנית - גם ההורים וגם הילדים העתידיים שלהם יוצאים ממעגל התעסוקה, הצריכה והגיוס לצה"ל.
זוגות נשואים מהווים עמוד תווך חברתי וקהילתי וכשמשפחות עוזבות, זה פוגע בטווח הארוך במערכת החינוך (ירידה ברישום, סגירת כיתות); בשוק הדיור עם ירידה בביקוש בעיקר באזורי הפריפריה, וגם במערכת הרווחה – תשלום מס ביטוח לאומי ומס בריאות. וחמור מכל: הגירה שכזו עלולה לאותת על ירידה באמון במדינה ובמוסדותיה הנובעת מתחושת חוסר יציבות, אי־ביטחון כלכלי, חברתי או פוליטי. במילים פשוטות, אנשים שמבוססים כלכלית ונפשית מספיק כדי להתחיל מחדש במקום אחר, עושים זאת מכיוון שאיבדו אמון בעתיד כאן. עוד נקודה מטרידה היא העלייה במשקלם של היוצאים המשכילים: משקלם של בעלי תואר ראשון שיצאו ב־2023 עמד על 33% (לעומת ממוצע רב־שנתי של 30% ב־2022-2010) ומשקלם של בעלי תואר שני זינק ל־24% לעומת 19% (ממוצע רב־שנתי 2022-2010). אין שינוי מהותי בין משקלם של בעלי תואר דוקטור (תואר שלישי) בין השנים האחרונות. כמו כן, הנתונים הם עד 2023 ולא כוללים את 2024 בגלל סיבות טכניות.
נקודת האור היחידה בדו"ח היא הזינוק במשקלם של עולים חדשים (חמש שנים בארץ) בקרב היוצאים. אם ב־2010 שיעור העולים החדשים היווה רק חמישית (20%) מקרב היוצאים, ב־2023 וב־2024 המספר הזה זינק לשני שלישים (כ־66%). מדוע מדובר בנתון חיובי? כי משקלם של היוצאים ממדינות ברית המועצות לשעבר זינק פי שלושה בשנים 2024-2023, דבר שעשוי להעיד על כך שהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה גרמה לעלייה פיקטיבית של עולים ממדינות אלו שהשתמשו בישראל כבסיס להגירה לתחנה האמיתית שלהם (מדינה מפותחת אחרת) - אך מעולם לא התכוונו להישאר כאן. ולראיה: שיעור ילידי ישראל בקרב היוצאים בשנים 2024-2023 צנח מ־51% לכ־40%.
אלא שזה לא יכול להיות ההסבר היחיד לזינוק של הנוטשים, מכמה סיבות. ראשית, המלחמה החלה בפברואר 2022 ובאותה שנה שיעור היוצאים ממדינות ברית המועצות לשעבר היה בדיוק כמו הממוצע הרב־שנתי 2021-2010. שנית, בשנת 2023 נרשם גל חריג ועצום של אזרחי ברית המועצות לשעבר שחוזרים. ובעיקר, כי המגמה של יוצאים מהארץ גם ב־2025 – שלוש שנים אחרי תחילת המלחמה – נשמרה.
