הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
הריאיון עם ד"ר אבי יצחק הוא כמו מסע ברכבת הרים, בעיקר מבחינת המראיינת. כמעט כל שאלה מולידה תשובה שומטת לסת, כמעט כל סיפור הוא עלילה בלתי אפשרית. ויצחק מגולל אותם בכנות טבעית, בלי התרגשות מיוחדת, אבל גם חף מכל ריחוק ציני. הוא לא שומר על עצמו, לא מעגל פינות, הוא מגלה את המחשבות שלו, גם את הלא יפות; הוא חושף מעשים, רבים מהם פוגעניים כלפיו, אבל גם כאלה שבהם הוא פגע באחרים. הוא מניח את הכאב החשוף על השולחן בינינו, האישי והלאומי.
בסוף השיחה, בלי שיידרש להסביר, אני מבינה איך הרופא האופטימי שיושב מולי היה הסטודנט לרפואה האתיופי הראשון בישראל ואלוף המשנה הראשון מהקהילה בצה"ל; ואיך כיום הוא המנהל הרפואי של אסותא באר שבע, כלומר גם הרופא הראשי האתיופי הראשון בישראל. "הייתי רוצה סיפור חיים בנאלי, אבל חיים בנאליים הם לוקסוס שלא לכל אחד יש", הוא מסכם בחיוך. "באתיופיה היו לי שתי אפשרויות: לשרוד או לשרוד. אלה הברירות היחידות שיש".
משפחה
"אמא באה עם סכין לדקור אותי"
יצחק נולד ב־1972 באדיס אבבה, בן לרחמים, איש חינוך ופעיל ציוני שעסק בהעלאת יהודים לישראל בסתר, ולקסאץ', שהיתה מורה. "ההורים שלי נפרדו כשהייתי בן 10, כשאבא שלי ברח לישראל ברגל דרך סודן. הוא חילץ יהודים מאתיופיה בדרך המילוט הרגלית שמצא, והממשל הקומוניסטי ראה בו אויב שמחובר לממשלה הציונית. מאז החיים שלו היו בסכנה", מספר יצחק. "אמא שלי נשארה לגדל אותי ואת שלושת האחים שלי לבד, ולא היה קל איתה, אולי המרירות שלה על העזיבה שלו השפיעה על איך שטיפלה בנו. בסופו של דבר גדלתי רוב הזמן בלי אמא ובלי אבא. ילד בר. עד שבגיל 15 יצאתי מהבית וגידלתי את עצמי".
הוא שמר איתכם על קשר?
"בהתחלה היינו בטוחים שהוא בכלל מת. רק כשהייתי בן 12 בערך, שנתיים אחרי שנעלם, קיבלנו טלפון ממנו. הוא התקשר אלינו ואמר: 'שלום, אני רפאל, חבר של אבא שלכם'. אבל אני זיהיתי אותו מיד ואמרתי: 'זה לא רפאל. זה אתה, אבא!'. כשאמרתי את זה הוא ניתק מיד מחשש שמאזינים לשיחה, מה שהיה מסכן אותנו. לימים סיפרה לי מי שהיתה לידו באותה שיחה, שכשהוא ניתק הוא התחיל לבכות. זה מרגש אותי עד היום, לא ידעתי מה זה עשה לו".
איך היו היחסים שלך עם אמך אחרי שאביך עזב?
"אף פעם לא זכיתי לקבל אהבה ללא תנאי מאמא שלי. אני לא מכיר אותה בצד החיובי, המחבק, המנשק. ילד צריך להיות חופשי, לקבל חיבוק גם בכישלונות שלו, ואני לא קיבלתי".
איך זה התבטא?
"למשל, פעם קיבלתי הרעלה ורצתי הביתה עם בטן מתהפכת. שכבתי ושמעתי אותה אומרת: 'הנה, הלך הילד בלי להחזיר את כל מה שהשקעתי בו'. חשבתי שאני מת. אולי את עוד רגע מאבדת בן, זה לא גורם לך לבכות?
"אמא הותירה בי לא מעט טראומות. היו לנו המון ויכוחים קשים. לא תמיד ידעתי מי ההורה ומי הילד מבין שנינו. יום אחד, כשהייתי בן 15, ראיתי אותה מענישה את אחותי בצורה פיזית קשה ומוגזמת ממש, כי 'היא מסתובבת עם בנים בשכונה'. אמרתי לה: 'אל תמנעי את זה ממנה, רק תסבירי לה איך לשמור על עצמה' — וזה רק הדליק אותה עוד יותר. היא צעקה עליי 'התקבלת לאוניברסיטה, אז נדמה לך שאתה יכול לחנך את אמא שלך?', ואז היא עשתה מעשה שעליו אני לא יכול לסלוח. היא באה עם סכין לדקור אותי. זה הרגע שבו קמתי ועזבתי את הבית".
רגע, מה זאת אומרת אוניברסיטה? עוד היית נער.
"בהיעדרו של אבא שלי, אחי הגדול שמואל לקח את האחריות לטפל בשאר הילדים. אמא פרנסה והוא היה אחראי לכל עבודות הבית: מאוכל, דרך כביסה ועד הניקיון. בזכות האחריות שהוא לקח, נפתח לי מרחב להיות מי שאני — יכולתי לשבת בספרייה וללמוד למבחנים וידעתי שהוא ידאג לבית. בזכותו כבר בגיל 15 סיימתי את התיכון מוקדם מהצפוי עם ציונים מבריקים והתקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת אדיס אבבה".
זה חתיכת הישג מרשים, עוד לפני שמביאים בחשבון את קשיי היומיום.
"הייתי חייב להיות טוב בלימודים, אחרת היו מגייסים אותי בכפייה לצבא האתיופי. ראיתי סביבי בשכונה מה קרה למי שגויס. השתוללה אז מלחמת אזרחים ואנשים חזרו ממנה בלי יד, בלי רגל או בלי עין. היו כמובן מי שכלל לא חזרו. אבל כשסיימתי תיכון לא ידעתי לאן ללכת ולא היה מי שיכווין אותי. ילדים בשכונה אמרו לי: 'בוא נראה אותך מתקבל לרפואה', כי זה נחשב הכי קשה. אז ניגשתי במחשבה שאין לי סיכוי, והתקבלתי".
"אני לא מכיר את אמא שלי בצד החיובי, המחבק. עבורה הייתי נכס שצריך להחזיר את ההשקעה בו. זה כואב לי עד היום, אבל זה מה יש. לטוב או לרע – הגעתי לאן שהגעתי בין השאר בזכותה"
יצחק עם בנו דניאל ועם אביו, 2024. "אף פעם לא הרגשתי שהוא נטש אותי. הוא ברח כי איימו על חייו"(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
יצחק (מימין) בגיל 11 עם אחיו באדיס אבבה. "שמואל אחי חווה טראומות שנכנסו לו לתוך הלב. לא הצלחתי לעזור לו"(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
עלייה
"הבנתי שימיי באתיופיה ספורים"
נער בן 15, בלי בית והורים. לאן הלכת? ממה התקיימת?
"עברתי למעונות של האוניברסיטה. במשטר קומוניסטי אתה לא צריך לממן את הלימודים — אתה לומד בחינם כי אתה רכוש של המדינה. לא היתה לי ברירה אחרת, כי אי אפשר לשרוד כהומלס באתיופיה במשך זמן רב. והייתי חייב ללמוד כדי לברוח מהצבא. אבל בשנה הרביעית ללימודים מלחמת האזרחים בין החזית לשחרור תיגראי (מדינת מחוז בצפון אתיופיה) לבין צבא הממשלה התעצמה, והוחלט לסגור את האוניברסיטאות ולשלוח את הסטודנטים לחזית. אז ניגשתי לשגרירות ישראל והעלו אותי לארץ. זה היה ב־1991, קצת לפני מבצע שלמה".
איך הצליחו להבריח אותך משם?
"בזכות הבחורים הטובים מהמוסד. אבא שלי עזר כמובן, הוא היה האופרטור של המדינה במבצעי חילוץ כאלה. בעזרתו אני והאחים שלי עלינו ארצה טיפין טיפין. קודם אחי, אחר כך אני ואז שתי האחיות שלי. אמא שלי העדיפה להישאר שם".
למה?
"היא התגיירה רק כדי להתחתן עם אבא שלי. לא היה לה חיבור לישראל".
מתי בכלל חודש הקשר עם אביך?
"בגיל 17, שבע שנים אחרי שעזב, ראיתי אותו לראשונה. הוא הגיע לאתיופיה רשמית כעובד משרד החינוך הישראלי, שמסייע להקים בתי ספר ליהודים באדיס אבבה. בפועל זה נועד להכשיר את הקרקע להעלאת יהודים לישראל. אבל הוא נזהר מאוד שלא יקשרו אותנו לפעילות שלו, אחרת נהיה מסומנים".
מה זה אומר?
"אבא הגיע לאוניברסיטה בתחפושת, עם כובע ומשקפיים. קראו לי לרדת כי 'מישהו מחפש אותך', ומיד זיהיתי אותו והתחלתי לבכות. אלא שהבכי משך תשומת לב והוליד חקירות, שבגללן סומנתי כבן של ציוני שברח מהמדינה. התחלתי לקבל מכתבי איומים שרק הלכו והסלימו, והבנתי שגם ימיי באתיופיה ספורים".
לא כעסת על אבא על כך שנטש אותך?
"אף פעם לא הרגשתי שהוא נטש אותי. הוא עשה את מה שהיה צריך מתוך אילוץ. איימו על חייו משום שהוא עסק במשימת קודש להעלות יהודים לישראל — מה שהסבים והדודים שלנו חלמו עליו. הוא סיכן את חייו בשביל זה, לכן שמחתי שהוא הצליח לברוח ולהציל את עצמו".
במשפחה לא היה כעס? בכל זאת הוא השאיר אחריו אמא וארבעה ילדים צעירים.
"בבית כל אחד חווה את זה אחרת. שמואל, למשל, באמת הרגיש שננטש. אילו היתה לו דמות אב בבית — גם הוא היה יכול להתפתח כמוני. וכשאתה שם אדם בפינה ואין לו לאן לברוח — או שהוא מתחזק או שהוא נשבר. ולצערי, אחי לבסוף נשבר. הוא חווה טראומות שנכנסו לו לתוך הלב, ולבסוף מת מסרטן לבלב בגיל 38". בשלב הזה, בפעם הראשונה, דמעות שוטפות את עיניו של יצחק. למרות זאת קולו נשאר יציב בכל שיחת עבודה טלפונית שקוטעת את הריאיון. "שמואל אובחן בסרטן בשלב שבו כבר אי אפשר לעשות כלום. באותו זמן כבר הייתי מתמחה בכיר בכירורגיה והייתי מעורב בהרבה ניתוחים של סרטן לבלב. אבל כאן הסנדלר הלך יחף. לא יכולתי לעזור לאח שלי, ובתוך חצי שנה מהאבחון הוא נפטר. זו אחת הסיבות שבגללן אני ממש משתדל לא לגדל את הילדים שלי בתנאי הלחץ שאנחנו גדלנו בהם. אומנם הם הפכו אותי למי שאני, אבל עדיף לא להגיע אליהם".
"יש חולים שרואים אותי ומבקשים רופא אחר שדומה להם. בהתחלה הייתי נורא כועס ונעלב. אבל מאז אימצתי תפילה יומית: 'אלוהים, תן לי את הצניעות לא לשפוט חולה במצב קשה'"
3 צפייה בגלריה
יצחק מקבל מצטיין דקאן באוניברסיטת באר שבע, 1999. "בשיעורים הראשונים הבנתי רק 'בוקר טוב'"
(צילום: מתוך האלבום המשפחתי)
לימודי רפואה
"בחרתי ללכת בדרך הקשה"
התחנה הראשונה של יצחק בישראל היתה בירושלים, שם גר אביו. הוא ניסה להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, אבל שם סירבו להכיר בארבע שנות לימודיו באוניברסיטה באדיס אבבה. "הייתי בטוח שעם הציונים שאיתם הגעתי ינשקו לי את הרגליים, אבל במקום זה שלחו אותי לעשות פסיכומטרי. איזה פסיכומטרי? כמעט שלא ידעתי עברית".
מה עשית?
"אמרתי לאבא שלי 'אני לא חייב ללמוד יותר'. הרי כאן זה לא אתיופיה, שבה הייתי חייב ללמוד כדי שלא יגייסו אותי בכוח ויהרגו אותי. בארץ הצבא נראה לי כמו פינוק, כל שבוע־שבועיים חוזרים הביתה. אז אבא אמר לי בחוכמה: 'אין בעיה. תהיה חייל ותעבוד במפעל, תרוויח קצת כסף לג'ינס ולסניקרס'. זו היתה עקיצה ביקורתית כי מה לי ולעבודה במפעל? הוא ראה בי אדם שמפעיל את הראש. אז הוא בעצם שאל: 'מה יקבלו הילדים שיהיו לך? אבא שניצל את היכולת שלו כדי להגיע רחוק, או אבא שוויתר כי היה קצת קשה?'. וזה עבד. קניתי ספרי הכנה לפסיכומטרי, בימים עבדתי באבטחה ובהדרכות ובלילות למדתי. ניגשתי לפסיכומטרי באנגלית והוצאתי 671.
"בשלב הזה היה לי כסף רק כדי להגיש שתי בקשות ללימודי רפואה, כי כל מוסד דרש 356 שקל דמי הרשמה. אני זוכר את זה עד היום. אז הגשתי לתל אביב ולבן־גוריון. בתל אביב קיבלו אותי לשנה שנייה, ובבן־גוריון קיבלו אותי לקורס קיץ של יישור קו, שלאחריו אוכל להתחיל את התואר מאפס. בחרתי ללכת בדרך הקשה ולהתחיל את התואר מהתחלה, בעיקר משום שעוד לא היתה לי עברית. ובאמת בשיעורים הראשונים הבנתי רק 'בוקר טוב' ו'להתראות'. זה גרם לי לאבד את הביטחון".
איך הדבקת את הפער בעברית?
"לקחתי מאחת הסטודנטיות את החומר שסיכמה, תרגמתי לעצמי במילון וקראתי. לא היה פשוט מזה. ככה סיימתי את לימודי התואר במדעי הרפואה שבסופם נשלחתי כמצטיין דקאן לאוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון להמשך הכשרה. שם לקחתי קורס בחירה בכירורגיה וטראומה — שבהמשך הפכו להתמחות שלי".
למה דווקא טראומה?
"כשהגעתי לשלב ההתמחות כבר הייתי אחרי שלוש שנות שירות כרופא קרבי בצה"ל, והיו הרבה פצועים שייצבתי בשטח ושלחתי לבית חולים. אז רציתי להיות זה שנמצא בקצה השני, זה שמקבל אותם בבית החולים ומטפל בהם".
צבא
"אבק על עיניי החיילים המתים"
שטף האירועים שמתגלגל בשיחה — כמו בחייו של יצחק — מחייב לעצור רגע כדי לעשות סדר. אז מתברר שגם השירות הקרבי הקשוח במגלן ובצנחנים היה דרך עוקפת, קלה יותר, מבחינתו: "כשבאתי להירשם לקורס הקיץ של בן גוריון בגיל 19 ביקשו ממני תעודת שחרור מהצבא, אבל בלשכת הגיוס אמרו: 'אין תעודת שחרור ללא גיוס. אתה יכול ללמוד בבן־גוריון כעתודאי'.
"בגיל 28 התחלתי את השירות הצבאי שלי אחרי שנה של סטאז' בסורוקה. הייתי סטאז'ר מצטיין, החזקתי מחלקה לבדי והרגשתי על גג העולם. שאלתי את עצמי למה לקלקל את הכל בשירות של לרשום אקמולים וגימלים? וגם רציתי לקצר את השירות עד כמה שניתן. ידעתי שבאותה תקופה כל רופא צבאי צריך לשרת חמש שנים, אבל אם הוא בקרבי, זה מתקצר ואז אפשר להגיע קודם להתמחות. אז הלכתי לשירות במגלן וצנחנים, שלאחריו, ב־2004, התחלתי התמחות בכירורגיה.
"במהלך ההתמחות שלי כבר התכוונתי להשתחרר, אבל אז פרצה מלחמת לבנון השנייה, וסגן קצין רפואה ראשי פרופ' נחמן אש ביקש ממני להישאר".
ואחרי שהמלחמה נגמרה? כבר סיימת את החובות לצה"ל. למה נשארת?
"יכולתי ללכת הביתה, אבל אמרו לי 'תישאר. הרי היית במלחמה ונפצעת (מרסיס בזרוע ימין). יש לך תובנות'. אז מוניתי לראש מדור רפואה של פיקוד דרום בדרגת רב־סרן, הייתי מעורב בכל ההכנות לקראת עופרת יצוקה ב־2008, ובכל לילה של לחימה ופינוי פצועים תחקרנו מה קרה כדי שלמחרת נוכל להוציא הפקת לקחים לכלל היחידות הלוחמות ביחס לטיפול ולפינוי. בפעם הראשונה הרגשתי שאני נמצא בתפקיד שמשפיע על פיקוד שלם וממש יכול לשנות את המציאות. זאת תחושה מאוד חזקה. במלחמת לבנון השנייה ראיתי דברים לא תקינים, אבל הייתי בסך הכל רופא. מה יכולתי לעשות חוץ מלצעוק? התפקיד החדש הכניס אותי לעולם אחר לגמרי של השפעה".
לאחר שלקח חלק גם בהקמת בית חולים שדה בהאיטי, שנפגעה קשות מרעידת אדמה, מדינת ישראל התחילה לחבק את יצחק והזמינה אותו להדליק משואה ביום העצמאות. "בהתחלה סירבתי", הוא מספר. "אמרתי שאין סיבה שדווקא אני אדליק, כי הייתי רק אחד מ־300 שעבדו שם מאוד קשה. אז פרופ' אש, שכבר היה קצין הרפואה הראשי, אמר לי 'זה לא רק בגלל זה, אתה גם מייצג משהו עבור בני הקהילה שלך, ויש בזה ערך. תחשוב מה זה יעשה להם'".
סיבה טובה.
"היה לי קשה לקבל את זה. עד היום לא נוח לי המעמד הזה של 'הראשון בקהילה ש...'. בחברה מתוקנת זאת לא אמורה להיות חדשה שיש רופא אתיופי או אלוף משנה אתיופי. זה רק ממחיש עד כמה זה חסר. לכן כשהזמינו אותי להשיא משואה הרגשתי שזאת אפליה הפוכה. שאלתי את אש מה יקרה עם אסרב, והוא ענה: 'זה סירוב פקודה'. אז הדלקתי".
ובדיעבד שמחת?
"כן, כי זה כבוד אולטימטיבי. הרבה בני קהילה תלו את התמונה שלי כאילו אני איזה באבא סאלי. הורים גאים בך, ילדים מסתכלים עליך ורוצים להיות כמוך. אז בסוף, במובן מסוים, זה היה נכון".
התפקיד רב ההשפעה בצה"ל פתח ליצחק את התיאבון. "כשסיימתי שלוש שנות התמחות בסורוקה התחלתי להכין את הקרקע ליום השחרור, ואפילו תכננתי לעבור לצפון קרוליינה להתמחות שנייה", הוא מספר. "אבל אז קצין רפואה ראשי, פרופ' איציק קרייס, הציע לי להיות קצין הרפואה של אוגדת עזה — תפקיד עוד יותר משפיע — ופשוט לא יכולתי להגיד לא. התחושה היתה שאוגדת עזה נמצאת בעין הסערה, שהמלחמה הבאה בפתח ושחייבים לשפר את המוכנות בלחימה וברפואה. כבר אז דיברו על הפתעות, כבר אז צצו לנו מחבלים מתוך מנהרות".
3 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט מעניק דרגת אל"מ ליצחק, 2017. "אחרי שהדלקתי משואה רבים מהקהילה תלו תמונה שלי כאילו אני באבא סאלי"
(צילום: דובר צה"ל)
יצחק שירת כקצין הרפואה של אוגדת עזה בתקופה סוערת במיוחד, שכללה את המבצעים עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014), עד שב־2015 קודם לתפקיד ראש ענף טראומה של צה"ל. "זה תפקיד שהוא לב לבה של הרפואה בשדה הקרב. זו כבר השפעה על כל צה"ל בתחום הטראומה", הוא מסביר. "כך למשל, בתקופתי הובלתי את יישום ההחלטה לתת פלסמה ודם בשטח, בשונה ממתן נוזלים צלולים בלבד עד אז, וזה הוריד מאוד את תמותת הפצועים בשטח. זה שינוי מציאות ברמה הכי משמעותית שיש. אפילו נסענו ללמד את צבא ארצות הברית איך עושים את זה אצלנו".
ראש ענף טראומה בצה"ל זה לא רק יכולת השפעה, אלא גם התמודדות אישית עם המקרים הקשים ביותר, עם פציעות, עם מוות. זה לא מותיר חותם?
"זו הטראומה שלי — לקבוע מוות של חיילים. כשאתה קובע מוות של לוחם צעיר בשטח אויב, אתה מדליק פנס מול העין לראות אם האישונים מתכווצים. ואז, על הקרנית, תמיד ראיתי שכבת אבק דקה. חשבתי רק מה היינו יודעים אילו החול היה יכול לדבר. איך היינו יודעים מה עבר על החייל ברגעיו האחרונים, מה הרגיש הילד הזה? אני אומר את זה כי באנדרלמוסיה של הקרב אין באמת מידע, אבל אחר כך, בכאב הגדול, ההורים רוצים לדעת מה עבר עליו — ואתה רוצה לדעת מה העיניים האלה ראו. אני לא רוצה להיכנס לתיאורים גרפיים קשים, אבל אבק על העין מסמל בשבילי משהו. הילדים האלה, כך אני קורא להם, נפלו כשהגנו על המדינה, והאדמה על הקרנית מספרת את הסיפור. וזה מה שחוזר אליי בלילה, לא בגלל המראות. בגלל המשמעות".
זה מעורר מחשבות על המלחמה ועל היחס לערך החיים שבה?
"כאזרח אני לא מרגיש שכולנו מסתכלים על שליחת חייל לשדה קרב בחרדת קודש. צריך להיות מאוד מאוד צודק מכל כיוון כשאתה עושה משהו כזה, ואני לא מרגיש שעושים את זה. אני לא מרגיש שעשינו הכל והבנו שזו הדרך ואין בלתה. לבי כואב ברמה יומיומית עם כל 'הותר לפרסום' של אותם ילדים תמימים, שאמרו להם שצריך ללכת והם הלכו. אני כמובן לא מצוי בכל פרט, אבל יש לנו 55 חטופים בעזה, וצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם. אני מבין משימות עם תכלית ספציפית, אבל כשחיילים נכנסים לבית והוא קורס – אתה חייב להבין מה התכלית. החללים האלה הם הילדים שלנו. הם מיטב הנוער, זה שיצא לעבוד וישלם מסים ועל הכתפיים שלו נמצאת המדינה. אלה התמונות שבראש שלי. אני לא מייחס זדון לבעלי תפקידים שרוצים לשמור על הכיסא שלהם, אבל אני רוצה להבין למה הילדים האלה מתו. זה הכל".
בתום שלוש שנים באגף טראומה יצחק קודם שוב, הפעם לתפקיד מפקד הרפואה של פיקוד דרום — תפקיד שהעניק לו דרגת אלוף משנה, הראשון בתולדות הקהילה האתיופית בארץ. "עכשיו היה תחתיי כל פיקוד דרום. מקצועית זה כמו מנהל בית חולים, אבל בהיקף הרבה יותר גדול, כי כל הפיקוד תחתיך בשגרה, ובזמני לחימה גם כל הצבא שזורם דרומה וכל בתי החולים שעובדים בקוד חירום. המון שליטה והשפעה. ורק כשסיימתי את התפקיד הזה, ב־2020, השתחררתי מהצבא".
למה דווקא אז, אחרי התקדמות מטאורית?
"כי התפקידים שנותרו לי עד קצין רפואה ראשי היו משרדיים, פקידותיים, ומהות הקיום שלי היתה תפקידי שטח".
בדצמבר 2022 מונית למנהל הרפואי של אסותא באר שבע. אומנם ברחת מתפקיד משרדי בצה"ל, אבל הגעת לתפקיד משרדי באזרחות.
"כיום אני בעיקר בתחום הניהול, אבל עדיין מנתח מדי פעם. בתפקיד שלי אני יכול להחליט כמה זמן אני אהיה בקליניקה, בשטח, ואגע באנשים, וכמה זמן אשב במשרד".
סגירת מעגל
המשבר בזוגיות הוביל אל אמא
יצחק חי בבאר שבע עם אשתו גנט, עובדת סוציאלית, וארבעת ילדיהם (בני 16–26). ונדמה שאי אפשר לדבר על ההורות שלו עצמו בלי לדבר על מערכת היחסים שלו עם אמו. "ב־2008, כמעט 20 שנה אחרי שעזבתי, חזרתי לאתיופיה לבקר אותה בפעם הראשונה", הוא מספר. "זה קרה רק משום שאשתי דחפה לזה. היינו אז במשבר ביחסים בינינו שכמעט נגמר בפרידה, עד שבשלב מסוים אשתי אמרה לי: 'אני אוהבת אותך ואני רוצה שנישאר יחד. אבל יש לך בעיה, והיא לא איתי, אלא עם אמא שלך'".
למה?
"היא הבינה לפניי שבגלל האופן שבו גדלתי, תפסתי יחסים בצורה אינסטרומנטלית. העובדה שכשחטפתי הרעלה אמא שלי הסתכלה עליי כעל נכס שלא החזיר את ההשקעה בו, גרמה לי להניח בהמשך שאשתי התחתנה איתי כי הצלחתי בלימודים, כי אני מסוגל לספק דברים חומריים, כלומר להחזיר את ההשקעה".
ואיך היה המפגש עם אמא שלך?
"כשנכנסתי לסלון היא בכלל לא זיהתה אותי. שאלה: 'מי אתה?', וכשאמרתי: 'הבן שלך', היא התעלפה. עכשיו, אני רופא, אי אפשר לעבוד עליי. אני יודע להגיד אם ההתעלפות אותנטית או לא. וכשזה קרה, נפל לי האסימון — אדם לא יכול להגיב בעוצמה כזאת אם אין בו רגש. ואני במשך שנים סיפרתי לעצמי שאם אמא שלי הרימה עליי סכין, אז היא לא אוהבת אותי והיא בכלל לא אמא. שם התחלתי לעשות רוורס אינג'ינירינג לסיפור שלי".
ומה אומר הסיפור החדש?
"הוא אומר שאמא שלי התייתמה בגיל צעיר, ובבגרותה נאלצה לגדל ארבעה ילדים לבדה. בשביל כל זה, באתיופיה של אז, צריך אופי של שורד. זה אומר להיות אלימה איפה שצריך אלימות, ונחמדה איפה שנדרשת נחמדות. ככה היא חיה. זה לא שהתאהבתי באמא שלי פתאום, אבל הפסקתי לשנוא אותה ולכעוס עליה. כל זה היה בעצם בזכות הטיפול של אשתי בי".
על מה דיברתם במפגש?
"אמרתי לה שרודף אותי הזיכרון של הצעדים שלה באה אליי ועומדת להתפרץ. והיא ענתה לי: 'בני, לא ידעתי שבישראל הפכו אותך לכזה רגיש'. במילים אחרות היא אמרה: 'מה זה הפינוק הזה? תפסיק לבלבל את המוח'. אמרתי לעצמי: זה כמו לדבר לקיר. זאת אשה שכל החיים נשמה וחיה רק הישרדות. שם החלטתי להרפות מהנושא. את עניין הסכין אפילו לא הצלחתי להעלות, כי פחדתי שזה יפגע בה.
"בסופו של דבר, לטוב או לרע, הגעתי לאן שהגעתי בין היתר בזכותה. אם היא לא היתה כל כך נוקשה וקשה לריצוי, לא הייתי הופך לעקשן בהשגת המשימות. זה עדיין כואב לי, והייתי מעדיף שזה היה אחרת, אבל זה מה יש. זה לא שהכל נשכח, נסלח ונמשיך הלאה. אין לי קשר חם איתה, אבל גם אין כעס. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להתרחק ממנה. הילדים שומרים איתה על קשר וזה חשוב לי, אבל בזה זה מסתכם. לטוב או לרע, אי אפשר למחוק אותה".
"בחברה מתוקנת זאת לא אמורה להיות חדשה שיש רופא או אלוף משנה אתיופי. המדינה שופכת המון כסף על לחקור את הקהילה האתיופית במקום על הקמה של כיתות לימוד מחשבים בשכונות ובמרכזי קליטה"
3 צפייה בגלריה
הפגנה בעקבות הריגת סלומון טקה, קריית אתא, 2019. "יש כאן אינדיבידואלים עם דעות קדומות, אפילו גזעניות. אבל כמדינה אין פה גזענות. אני לא רואה פה מדיניות שמכוונת לפגוע בי בגלל הגזע שלי"
(צילום: טל שחר)
סטיגמות
"הבעיה היא שלהם, לא שלי"
האירוע הכי דרמטי בכהונה של יצחק באסותא תחת מנהלת בית החולים רוחמה אלחיאני הוא הקמת המבנה החדש של בית החולים, שמתפרש על 17 אלף מ"ר, בהשקעה של 300 מיליון שקל. החודש הוא הושק בטקס חגיגי במעמד ראש הממשלה ונשיא המדינה. "אסותא נותן אלטרנטיבה לתושבי הדרום, ומאפשר להם ליהנות משירותים שפחות מגוונים בפריפריה", אומר יצחק. "עם כל האהבה שלי למערכת הציבורית, בסוף אתה שבוי שלה ולפעמים צריך לחכות חצי שנה לתור. כשאבא שלי חלה בסרטן ריאות לפני שנתיים והיה צריך בדיקת פט סי־טי, המכשור היחיד שהיה קיים בסורוקה היה תקול קרוב לשנה, אז המליצו לו לנסוע לתל אביב. הוא היה מוותר אם לא הייתי לוקח אותו בעצמי, וזה מסביר את ההבדל בתוחלת החיים שבמרכז לעומת זו שבדרום. אז המקום שלנו הוא תחילת הצמצום של הפער הזה".
אבל לא כולם יכולים. לא לכולם יש ביטוח פרטי.
"תופתעי לשמוע אבל יותר מ־90% מהמטופלים שלנו מגיעים בטופס 17 מהמערכת הציבורית, לא מהביטוח הפרטי. אם זו בדיקה דחופה, רופא משפחה יכול לשלוח אלינו כל אחד".
כתושב הדרום שחווה עוני על בשרו, לא דחוף יותר שיקימו באזור עוד בית חולים ציבורי?
"חסרה כאן רפואה בכל הטעמים והגוונים. אני רוצה שיהיו כאן אפשרויות כמו במרכז. וכרגע אני לא בררן — מה שיש אני לוקח".
בתור הרופא האתיופי הבכיר בישראל, איך אתה מסביר שלא רואים רופאים אתיופים כמעט בכלל?
"כי רק פחות מ־2% מהאוכלוסייה הם יוצאי אתיופיה. אז הם לא יכולים לבלוט כמו רופאים ערבים, שמהווים 20% מהאוכלוסייה. וכי שינויים קורים לאט".
הסטיגמות המשיכו ללוות אותך גם בתפקיד?
"נתקלתי לא מעט בתגובה ראשונית מסתייגת — מטופלים שביקשו לעבור לרופא שדומה להם. זה טיבה של הטיה. בכל יום אני פוגש אנשים כאלה. הדבר החשוב הוא להבין שהבעיה היא שלהם, לא שלך. כשהייתי תורן טראומה, למשל, הייתי צריך לקבל החלטה אם לנתח פציינט מסוים. היו חולים שאמרו לי 'לא צריך. הרופא כבר בדק אותנו'. והייתי צריך להסביר להם שאני הבוס שלו, שהרופא שבדק אותם בא לבקש את האישור שלי. היו גם מי שחשבו שאני הסניטר. והיה חולה אחד שהתעצבן על מה שרשמתי לו וצעק 'חבל שנתתי תרומה בבית כנסת כדי שתעלו לארץ'".
איך מתמודדים עם כל זה?
"בהתחלה הייתי נורא כועס ונעלב, אבל עם השנים אימצתי לעצמי תפילה יומית: 'אלוהים, תן לי את הצניעות לא לשפוט חולה במצב קשה'. אני מזכיר לעצמי שהם מגיבים מתוך חרדה, ובמצב כזה הם רוצים להבטיח שמי שמטפל בהם הוא מי שהסביבה מייחסת לו הכי הרבה מקצועיות. ולהבנתם, אלה לא נראים כמו האנשים שירדו ממטוסים עם קעקוע של מספרים על המצח. אני מבין את זה".
הסטריאוטיפים לא שמורים רק למטופלים.
"נכון, אבל אני מגיב אחרת מול צוותים רפואיים, בטח מול פיקוד בצבא. לזה אין לי סבלנות. כשהייתי ראש מדור רפואה של פיקוד דרום, למשל, הייתי צריך לפקד על צוותים כירורגיים שמנתחים פצועים בעומק שטח אויב. זה היה כבוד גדול עבורי שחיל רפואה הבין שאני יכול לעשות את זה, אבל נדרשתי לקבל גם אישור פורמלי של חיל לוגיסטיקה. הגעתי לריאיון אצל המפקד הרלוונטי, ואמרו לו 'זה ד"ר אבי יצחק שעומד להיות מפקד הצוותים'. בתגובה הוא פנה לרופא שבא איתי, אפילו לא הסתכל עליי, ואמר: 'אתם עושים ממני צחוק? אותו הבאתם?'. והוא בכלל לא מכיר אותי. לא יודע עליי שום דבר. הוא מעולם לא התנצל, זה היה לו קשה. אבל בסוף סגרתי מולו חשבון, אם כי זה לא משהו שאני לא גאה בו".
מה עשית?
"כשקודמתי להיות קצין הרפואה של אוגדת עזה הוא הפך להיות כפוף אליי. וכשהוא בא לשמוע אותי בישיבה, ביקשתי ממנו לצאת מהחדר. אמרתי 'זה או אני או אתה'. אז הוא קם והלך".
למה אתה מתבייש בזה? סוף סוף הגבת.
"כי במקום להפוך אותו לשגריר של התפיסה שלפיה לא שופטים אדם לפי מראהו, השפלתי אותו. אז רגעית הרגשתי גבר, אבל בשביל מה? יותר טוב היה אם היה יוצא ואומר: 'וואללה, מה שאומרים על המקצועיות של אבי נכון'. אבל לא הייתי מסוגל להגיב אחרת אז, ואני אוכל את עצמי על זה עד היום".
החברה הישראלית גזענית בעיניך?
"לא. זו מילה קשה בעיניי, שאי אפשר להגיד אותה כלאחר יד. נכון, יש כאן אינדיבידואלים עם דעות קדומות, אפילו גזעניות. אבל כמדינה אני לא רואה פה גזענות, אני לא רואה מדיניות שמכוונת לפגוע בי בגלל הגזע שלי. המדינה שופכת המון כסף על הקהילה האתיופית, אבל לא במקומות הנכונים. במקום להוציא כל כך הרבה כסף על 'חקר האוכלוסייה', תקימו כיתות לימוד מחשבים בשכונות ובמרכזי הקליטה כדי לאפשר לצעירים להשתלב ביחידות סייבר. ובסוף מי שיצליח יהיה חייב להחזיר ולעזור לאחרים להצליח".
אחרי כל התקדימים שרשמת, יש עוד טייטלים של "הראשון ש..." שאתה רוצה להשיג?
"אני רוצה להיות איפה שאפשר לשנות מציאות — זה הכוח שלי. וכרגע אני עושה את הכי טוב שלי איפה שאני נמצא, ומה שיבוא יבוא. השאיפות שלי צנועות, אני לא צריך להיות הראשון במשהו. פשוט צריך שיהיו עוד כמוני".
