הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ב־10 במאי 1999, שבוע בלבד לפני יום הבחירות, היה ראש הממשלה בנימין נתניהו במצוקה קשה. ממשלתו הראשונה התפוררה, כל הסקרים הראו כי הוא עומד להפסיד ליו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, והוא החליט לעלות להתקפה.
בכנס בחירות שנערך באולמי גן אורנים בתל אביב עמד נתניהו מול פעילי ליכוד והציע הסבר פשוט — שתי מילים בלבד — לשאלה הרטורית ששאל: מדוע התקשורת (אז עדיין לא השתמשו במונח דיפ־סטייט) פועלת בכל כוחה כדי להביא למפלתו? "הם מתגייסים כיוון שרובם המכריע בשמאל…", ענה לעצמו ראש הממשלה, "הם מתגייסים מסיבה אחת: הם מ־פ־ח־דים!"
נתניהו חזר שוב ושוב על שתי המילים והקהל הצטרף אליו, עד שרוב הנוכחים שאגו את המנטרה שהפכה מיד לאחת ממטבעות הלשון המזוהות ביותר עם נתניהו, הרבה לפני שפנינים כגון "יש לנו ארץ נהדרת", "החיים עצמם", ו"לא יהיה כלום כי אין כלום" באו לעולם.
תשומת הלב התמקדה מטבע הדברים בראש הממשלה, אך נתניהו לא היה האדם היחיד שהופיע בסרטון מהאירוע ששודר שוב ושוב אז ומאז. ממש מאחוריו — זקוף, חסון, ודרוך — עמד מאבטח צעיר ביחידה לאבטחת אישים של השב"כ. שמו עמי דרור.
26 שנה לאחר אותו יום מתבלט דרור (52) כאחד ממבקריו החריפים והבוטים ביותר של נתניהו. למרות, ואולי דווקא מכיוון שבמשך כל אותה קדנציה ראשונה היה צמוד לראש הממשלה ולמשפחתו ובמידת הצורך לא היה מהסס לזנק קדימה כדי לספוג את הכדורים שנועדו לבוס, הפך המאבטח לשעבר לאחד הקולות הבולטים של המחאה נגד הממשלה, לצד פעילים ותיקים יותר ובהם משה רדמן אבוטבול, שקמה ברסלר ורן הר נבו.
בפוסטים הרבים שדרור מעלה בחודשים האחרונים לרשת הוא לא רק תוקף את מדיניותו ואת התנהלותו של נתניהו בשלל נושאים — מהפקרת החטופים, דרך הקומבינות הפוליטיות, ועד דחיינותו הכרונית בקבלת החלטות — אלא גם מאוורר זיכרונות ישנים מהתקופה שבה ליווה את בני משפחת נתניהו כמו צל והיה עד לרבים מהרגעים האינטימיים שלהם. מאז שסיפרו מאבטחיו של דוד בן־גוריון שנים לאחר מעשה על הנטיות הקלפטומניות של פולה אשתו, לא נשבר קוד השתיקה של מאבטחי השב"כ לגבי האישיות שעליה הם שומרים באופן כה מהדהד, והתוצאות ניכרות בשטח.
מצד אחד, הפוסטים של דרור בפייסבוק, בטוויטר ובקבוצות ווטסאפ עולים לאוויר בקצב של כמעט אחת לשעתיים והפכו אותו בתוך זמן קצר ללהיט ויראלי, שקריאותיו לפעולה מצליחות להניע אלפים להפגנות; מצד שני הם גם סימנו אותו כאחת ממטרותיה העיקריות של מכונת הרעל.
"לא תכננתי להיות מנהיג מחאה — זה בכלל לא אני", מדגיש דרור בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "אבל באיזשהו שלב הבנתי שאין לי יותר הפריבילגיה להישאר בצד. כשאתה רואה מה קורה פה, אתה לא יכול לשתוק. גם אם אתה אדם של מאחורי הקלעים".
מה קרה?
"אחרי כמה הפגנות בתקופת ההפיכה המשטרית, כתבתי פוסט בפייסבוק — מכתב פתוח לנתניהו ולשרה. כתבתי להם: 'תשמעו, אתם עם ההפיכה המשטרית הזאת מובילים את המדינה למקום מסוכן מאוד. תעצרו. תתעשתו. קחו אחריות'. אותו פוסט זכה להמון שיתופים והתעניינות תקשורתית", הוא נזכר, "אבל לא חיפשתי פרסום. אמרתי לעצמי: אני אעשה את שלי, וזהו. חשבתי שאם הם באמת יבינו מה הם עושים, אולי הם ישנו את דרכם. אף אחד לא דמיין את הטבח של אוקטובר, ואף אחד לא שיער את עוצמת ההרס שהזוג הזה עוד מסוגל לעולל".
היום קשה לדמיין שתכתוב לו מכתב כזה.
"אני יודע, אבל לצד הביקורת החריפה, אני גם זוכר את הטוב. כתבתי להם גם 'אני זוכר מאיפה באתם. אני זוכר אתכם כהורים צעירים עם שני ילדים. אני לא חבר שלכם, אבל אתם גם לא האנשים שהכרתי פעם'. זה אולי מפתיע, אבל כשעובדים עם מישהו מקרוב, כמו שאני עבדתי, אתה לומד להכיר את כל הרבדים שלו. יש בזוג נתניהו מורכבות ויש בהם גם צדדים חיוביים. הכרתי אותם כשהם היו צעירים בתחילת הדרך. הם עוד חיפשו את עצמם, עשו טעויות — כמו פרשת המתנות — אבל לא ראיתי בהם אז אנשים שפוגעים במדינה".
והיום?
"בשנים האחרונות הם השתנו. היום בכל פעם שיש התנגשות בין טובת המדינה לטובתם האישית — הם בוחרים בעצמם. וזו כבר בעיה אמיתית. אם נתניהו שאני עבדתי איתו היה פוגש את נתניהו של היום — הוא היה מוריד לו סטירה ומפטר אותו במקום. זה לא אותו אדם".
אתה חושב שהם בכלל זוכרים אותך מאז? הרי היו הרבה מאבטחים סביבם במשך השנים.
"הייתי שם בתקופה מאוד ייחודית. התחלתי לשרת מיד אחרי רצח רבין, כשרבים עזבו את היחידה או הועזבו בגלל מחדל הרצח. זו היתה תקופה קשה בשב"כ ולכן היינו קבוצה מאוד קטנה".
כדי להמחיש את רמת הקירבה ששררה בינו לנתניהו, מספר דרור כי בימים שבהם הרגיש נתניהו שהקואליציה שלו מתפרקת הוא ניסה להקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, בראשות ברק. אלא שבניגוד למקובל, השניים לא תקשרו זה עם זה דרך העוזרים הפוליטיים, אלא העדיפו להעביר מסרים באמצעות אנשי האבטחה הצמודים שלהם. "המסרים לא היו פוליטיים, אלא טכניים לגמרי — איפה נפגשים, ומתי", מספר דרור. "ועדיין, עצם העובדה שכל זה עבר דרכי ולא דרך עוזר פרלמנטרי או איש לשכה, אומרת הרבה. האמון של שניהם לא היה באנשים הפוליטיים שסביבם, אלא דווקא באנשי האבטחה. רק אני ועוד בחור אחד מהיחידה היינו בלופ".
"אם נתניהו היה אומר 'אני עוצר הכול, לא מקדם את המדיניות שהביאה אותנו לאסון הזה. תנו לי לנהל את המלחמה ולהחזיר את החטופים' - הייתי מוכן שהוא יישאר עד סוף הקדנציה. גם האופוזיציה וגם תנועת המחאה היו מאפשרות לו את זה"
4 צפייה בגלריה
דרור נואם בהפגנה בתל אביב, במרץ. "אני לא אוהב את המילה 'מנהיג', אבל אני מרגיש אחריות"
(צילום: יאיר שגיא)
4 צפייה בגלריה
דרור (רביעי מימין) מוביל צעדה בירושלים לצד רן הר נבו (ראשון מימין), משה רדמן אבוטבול (שלישי מימין) ושקמה ברסלר (חמישית מימין), במרץ. "ניסינו למלא את מקומה של מדינה שלא תפקדה"
(צילום: דנה רעני)
"כל רגע פנוי שלי מוקדש למחאה"
הסביבה שבה התבגר דרור רחוקה מלהיות סטריאוטיפית לפעילי מחאה. הוא גדל באשקלון בבית ציוני־דתי, היה פעיל בתנועת בני עקיבא בנערותו, ואביו, ניצול שואה מרומניה, תמך בהתלהבות בגוש אמונים. אמו לעומת זאת היתה דתייה שמאלנית ילידת הארץ. ביחסים בין הוריו הוא רואה השראה: "אם אבא שלי ואמא שלי הצליחו לא רק לחיות יחד, אלא לאהוב באמת — אז גם אנחנו, כחברה, יכולים", הוא אומר.
בצה"ל שירת דרור כמפקד טנק, ולאחר שחרורו עבר קורס מאבטחים של שב"כ ושמר מקרוב גם על שמעון פרס, אריה דרעי ואהוד ברק. משם עבר למשרד החוץ, ושירת בדבלין ובמרסיי. לאחר שעזב את שירות המדינה הפך ליזם שהקים את חברת 3D Vision, שפיתחה טכנולוגיה לתלת־ממד בקולנוע; את Leaplearner, שפיתחה פלטפורמה ללימוד תכנות לילדים, ושימשה מיליוני תלמידים בסין, ואת Bribooks, שנועדה לאפשר לילדים לכתוב, לערוך ולהוציא לאור את ספרם הראשון.
כל זה נראה כחלק מחיים קודמים, שכן כיום דרור מקדיש כמעט את כל זמנו במחאה נגד הממשלה. "מצאתי את עצמי עובד בזה פול־טיים עד כדי כך שהשותף שלי אמר לי: 'תשמע עמי, אתה עושה משהו מאוד חשוב. אני אנהל את העסק — לך תציל את המדינה שלך. יש לך פטור מלא עד להודעה חדשה'. מאז, כל רגע פנוי שלי מוקדש למחאה. אני עדיין צריך להתפרנס, אבל כל זמן שלא הולך על הישרדות יומית, הולך למאבק".
דרור מספר שהאירוע שהביא אותו לקידמת הבמה התרחש באופן אירוני בדיוק באותו המקום שבו הוא נראה מאחורי נתניהו בנאום ה"הם מ-פ-ח-דים" - בגני התערוכה בתל אביב. נתניהו היה אמור להופיע בכנס של ראשי הקהילות היהודיות מחו"ל, ודרור היא נחוש לפוצץ את הכנס ויזם לראשונה בחייו הפגנה. נתניהו ביטל לבסוף את הגעתו ודרור, שכבר היה במקום עם המפגינים שגייס, נזכר שהציעו לו לנאום. "שאלתי אותם 'למה אתם רוצים שאני אנאם?' כי מבחינתי כבר ניצחתי בכך שנתניהו לא הגיע - אבל אז הסכמתי".
הוא מספר שבשלב הראשון לא ראה בעצמו מנהיג, אבל ההכרה הציבורית, המוניטין שצבר ויכולתו לתקשר עם קהלים גדולים החלו למשוך אותו פנימה. "ברגע שיש לך רמת חשיפה מסוימת, מושכים אותך. רוצים אותך בפעילויות, באסטרטגיה. אני לא אוהב את המילה 'מנהיג', אבל אני מרגיש אחריות".
המעורבות לא הסתכמה רק בתכנון הפגנות. דרור יזם פעולות מחאה יצירתיות מול הכנסת, היה שותף לניסוח קמפיינים שתקפו חברות הייטק ישראליות שבחרו לשתוק לנוכח ההפיכה המשטרית או לגבות אותה, וגם הפך לגשר בין אנשי המחאה בישראל לבין מנהיגים ביהדות ארצות הברית. המסר שלו אליהם היה פשוט: המשבר בישראל אינו "עוד ויכוח פוליטי", אלא איום ממשי על ערכים דמוקרטיים בסיסיים.
"נתניהו פחדן. כל מי שעבד איתו אי פעם יכול להעיד על זה. ראיתי את זה כל הזמן. הוא אף פעם לא קיבל החלטות. רק דחה. תחשוב על משבר הגיוס. אין לנו חיילים, אין לנו צבא, ואתה - ראש הממשלה - לא מסוגל להניח את היד על השולחן ולקבל החלטה"
4 צפייה בגלריה
דרור מאבטח את נתניהו בזמן נאומו המפורסם במאי 1999. "זו היתה תקופה קשה בשב"כ ולכן היינו קבוצה מאוד קטנה"
(צילום מסך: ערוץ הכנסת)
"חשדתי שלנתניהו יש אינטרס שתהיה מלחמה"
כל זה, יחד עם הטון של דרור שהלך והסלים, השתנה ב־7 באוקטובר 2023. "עוד לפני הטבח מערכת הביטחון חזרה והתריעה שישראל נמצאת במצב שברירי, ושהאויבים שלה עלולים לנצל אותו, אבל ראש הממשלה הגיב בשיתוק, בזלזול ובהדחקה. לי אפילו היה חשד שלנתניהו יש אינטרס שתהיה מלחמה. לא הסיוט שקרה ב־7 באוקטובר, בזה אני בטוח שהוא לא רצה. אבל היה לו אינטרס שתהיה הסלמה. זה דפוס מוכר אצל שליטים שמקדמים הפיכה דיקטטורית — איום חיצוני משמש אותם מנוף להידוק שליטה, להשתקת ביקורת, לאיחוד שורות בכפייה", הוא אומר.
אחרי האסון המחאה נעצרה בבת אחת. השלטים נעלמו מהכיכרות, הדגלים התחלפו במדים, הסיסמאות הפכו לא רלוונטיות. אלא שמה שנראה בתחילה כקיפאון התברר כשינוי. "ראינו שהמחאה יצרה תשתית של הנהגה מבוזרת עם יכולת להניע מאות אלפי אנשים, מדקה לדקה. מה שאיפשר את זה היה רשת האמון שנוצרה. כשמדובר באנשים שצעדו איתך לירושלים ומכירים אותך מההפגנות, אם אתה אומר להם 'זה חשוב' — הם באים", הוא מספר.
לאחר כמה שבועות של פעילות אינטנסיבית בחמ"ל האזרחי הרגיש דרור שהגיע הזמן לחזור לרחובות. "חילקנו מים, קנינו קסדות מכסף פרטי, ניסינו למלא את מקומה של מדינה שלא תפקדה, אבל זה פשוט לא הגיוני — מדינה שמפזרת מיליארדים על משתמטים, ובאותו זמן אנחנו מגייסים תרומות לציוד לחיילים? זה הרתיח אותי", הוא מסביר.
מתי נוצר הקשר עם משפחות החטופים?
"אחרי זמן קצר הן הבינו שהממשלה לא מתכוונת לעשות כלום. הן חיפשו עזרה — מישהו שיבוא, שיהיה שם לצדן, ואנחנו היינו שם. פשוט כדי לעזור. הרבה מבני משפחות החטופים היו בתחילת הדרך ביביסטים שרופים. הגרעין הקשה שלהם הכיר אותנו רק מהסיפורים של ערוץ 14. הם לא ידעו מי זה עמי דרור אלא רק איך מציגים אותי שם. לא מעט משפחות הרגישו שאנחנו אויב. מבחינתן, היינו דמויות שטניות, וזה מובן — זה מה שהן שמעו. אבל לאט לאט, כשעזרנו להן, כשבאנו בלי אגו, בלי תנאים — הן התחילו להבין: האנשים האלה הם לא מה שסיפרו לנו עליהם".
בימין טוענים שאתם מנצלים את סבל המשפחות כדי לקדם את המאבק נגד ראש הממשלה ושזה פוגע בתמיכה הציבורית בהן.
"אני אגיד לך מה אמרתי להם — וגם מה הייתי עושה בעצמי: אם מישהו היה בא ואומר 'תשחררו את כל החטופים, ובתמורה תתחייבו לא לגעת בנתניהו עד סוף הקדנציה' — הייתי חותם על זה. מאה פעמים. מבחינתי אין דבר יותר חשוב מלהחזיר את החטופים. אם הוא היה משתמש באינספור ההזדמנויות שהיו לו ואומר: 'תנו לי שקט פוליטי, תנו לי להחזיר את החטופים ולנהל את המלחמה כמו שצריך' — גם האופוזיציה היתה עומדת מאחוריו".
גם אם זה בא על חשבון ההפיכה המשטרית שהוא המשיך לקדם בזמן המלחמה?
"ברור שהוא היה צריך לעצור את ההפיכה המשטרית. אם הוא היה אומר 'אני עוצר הכל, לא מקדם את המדיניות שהביאה אותנו לאסון הזה. תנו לי לנהל את המלחמה ולהחזיר את החטופים' — הייתי מוכן שהוא יישאר עד סוף הקדנציה. גם האופוזיציה וגם תנועת המחאה היו מאפשרות לו את זה כי בסופו של דבר המשמעות של ייצוב המדינה היא גם להחזיר הביתה את החטופים ואת החיילים. זה הלב של הכל. ואז המשפחות התחילו להבין שאין אצלו רצון אמיתי לייצב את המדינה. רק להחזיק בכיסא".
"זה לא מיתוס. הוא פשוט קמצן. אתה יושב שם, מלווה אותו ואת אשתו לארוחת ערב, והוא פשוט קם והולך. רק כשיש חיכוך עם צד שלישי - מישהו שדורש את התשלום - אתה מבין שמשהו פה עקום. כשאני מסתכל על מה שקרה בהמשך, אני מבין שזה פשוט התרחב"
4 צפייה בגלריה
ילדים עזתים בתור לחלוקת מזון, השבוע. "בלי מוסר אין לישראל זכות קיום. המלחמה היתה צריכה להסתיים לפני קרוב לשנה כשנתניהו הציג את המתווה שלו וחמאס קיבל אותו"
(צילום: AP/Jehad Alshrafi)
"קטארגייט זאת לא תקלה. זאת שיטה"
נקודת המבט של דרור על פרשת קטארגייט מעניינת במיוחד לאור היכרותו את הנהלים הביטחוניים שסביב ראשי ממשלה. "כשאני שומע שאלי פלדשטיין (דובר ראש הממשלה לשעבר החשוד בפרשה - א"ל) נכשל בבדיקת פוליגרף, זה בלתי נתפס כי אני יודע בדיוק איך זה עובד: ברגע שאתה נכשל, אתה לא אמור להתקרב לאזורים מסווגים. זה כתוב בנהלים. וזה לא קרה במקרה — זה קרה כי מישהו החליט לא לאכוף את זה. גם יונתן אוריך, כך פורסם, סירב לבדיקה — והשניים עדיין נכנסו לחדרים הכי רגישים במדינה. זו לא תקלה — זו שיטה. והתגובה של נתניהו היא לא לעצור הכל ולחקור — אלא להגן. במקום לברר מה קורה, הוא יוצא למסע של גיבוי".
בהדרגה, התמונה שראה דרור הפכה קודרת יותר. "אתה רואה קשרים עם גורמים שהכסף שלהם מזין גם את ממשלת חמאס", הוא אומר בזעם. "אתה רואה מי סגר את יחידת צלצל במוסד, שתפקידה היה לזהות מקורות מימון טרור; אתה רואה מי דחף להעברת כספים במזומן — ולא כי אין ברירה, אלא כי ככה אי אפשר לעקוב אחרי הכסף. קטארגייט היא הפרשה הכי חמורה בתולדות המדינה — וכנראה גם זו שהובילה ל־7 באוקטובר".
אז מה עושים עם התובנות הללו וכיצד נוהגים לאחר שהממשלה הפרה את הפסקת האש וטרפדה כך את עסקת החטופים שכבר יצאה לדרך? בתחילת החודש כתב דרור פוסט ברשת X שבו ניסח קריאה לאחריות, להקפדה על מוסר אישי, ולהגבלת הלויאליות האוטומטית למדינה, אבל בפועל זה נשמע כמעט כמו הצדקה לסרבנות. בשיחה עמו הוא מציג עמדה מעט שונה — או לפחות מורכבת יותר: "אני מתנגד לסרבנות מכל סוג בדיוק כפי שאני מתנגד להשתמטות. אלו שני צדדים של אותו מטבע. יש לי שתי בנות בצבא, אחת מהן התגייסה רק לפני שבוע. תאמין לי שאם היתה לי אג’נדה כזאת, הייתי עושה הכל שזה לא יקרה".
אלא שכאן בדיוק מתחיל המתח. כי באותה נשימה, דרור מביע הזדהות עמוקה עם חיילי המילואים שמחליטים לא להתייצב — ומנמק את צעדם לא כאקט של מחאה אידאולוגית, אלא כצורך הישרדותי: "אני מסתכל על חיילי המילואים — על מה שקורה להם ברמה המשפחתית והכלכלית. יש אנשים ששירתו 250 ימים, בזמן שהממשלה עושה הכל כדי לא לגייס עשרות אלפים שאמורים לשרת. אני, במקומם, לא הייתי הולך — לא מתוך אידאולוגיה, אלא כי אני צריך להחזיק את החיים שלי, את המשפחה שלי, שהילדים שלי יכירו את הפנים שלי. פעם היתה התייצבות של 100%. היום? 40%—50% במקרה הטוב. אלה לא אנשים שנשברו. אלה אנשים שאכפת להם. שמרגישים נטושים".
קראת גם לצמצם תשלומי מסים כדי לא להזרים כספים לממשלה. זו דרך אפקטיבית להשפיע?
"אני בעד להפסיק לשלם מסים למדינת ישראל, או לצמצם אותם למינימום האפשרי. זו דרך ישירה וחוקית לפגוע במקור הכוח של ממשלה מושחתת, קיצונית, שלא מייצגת אותנו. מי שמשלם — משתף פעולה. כל אחד צריך לשאול את עצמו אם הוא מוכן לממן את הדבר הזה. ואני אומר לך את זה לא כתיאוריה — אני בעצמי צמצמתי את הפעילות הכלכלית שלי למינימום".
יש לך עסקים בחו"ל. מה אתה מציע לאלו שאין להם את הפריבילגיה להפסיק לשלם מסים?
"אפשר לגשת לזה במדרגות, לא בשחור־לבן. אם מישהו אומר 'אני לא קונה עכשיו רכב, כי אין לי כוונה לממן את מס הקנייה', ככה מצמצמים בבת־אחת הוצאה שמנה ומקטינים את המס שמשלמים. אפשר גם להקטין את הצריכה היומיומית, לדחות שדרוגים, להימנע מקניות גדולות. כל אחד יכול לבחור את הרמה המתאימה לו ולתרום כך למאבק".
האמירות הללו, שנתפסות קיצוניות בעיני לא מעט ישראלים גם אם אינם מתומכי הממשלה, אינן האמירות הבוטות הראשונות שדרור הנפיק בשנים האחרונות. ביולי 2023 הוא נחקר בחשד להסתה לאלימות, לאחר שבאחת ההפגנות מול ביתו של נתניהו כינה את ראש הממשלה "שטן" וקרא "למחות את זכרו". דבריו עוררו סערה ציבורית, אך דרור טען שהשתמש במטפורה מקראית שאינה המרדה או קריאה לאלימות. "זומנתי לחקירה בחשד להסתה ונאמר לי בה שמעולם לא התקבלו כל כך הרבה תלונות על נאום אחד. שאלתי את החוקרים אם כמות התלונות היא הקריטריון לזימון לחקירה במדינה דמוקרטית. בסופו של דבר, התיק נסגר — כפי שראוי היה שיקרה מלכתחילה", הוא אומר.
מאז פיטורי רונן בר נראה שהמחאה דועכת.
"התפקיד של מחאה הוא לשים מראה מול הציבור בכל דרך אפשרית. חסימות, מיצגים אמנותיים, הפגנות — כל אמצעי כשר. הדבר השני הוא ליצור מתח. אופוזיציה, למשל — שלנו כמעט אין — אמורה לייצר מתח מול מקבלי ההחלטות. הציבור לא תמיד הוגן. הוא מגיב כמו שריר או כמו צינור שמתכווץ כשיש לחץ. התגובה הזו לפעמים מתבטאת בהפגנה של 300 אלף איש במקום 100 אלף. אבל הפגנה גדולה היא לא המהות. המהות היא הרתעה מול הממשלה, וגם מול האופוזיציה ושומרי הסף. המחאה שמה מראה גם מולם, ומזכירה להם מה הציבור באמת חושב. כשאני מסתכל על מחאה, אני לא מודד אותה לפי הפיקים — אלא לפי ההתמדה שלה. מבחינתי מחאה היא כמו טיפה על סלע. היא חורצת, שוברת, ממשיכה. זה הכוח האמיתי שלה".
בינתיים ישראל ממשיכה להרוג בעזה חפים מפשע. מתי המחאה תתנגד למלחמה עצמה?
"בלי מוסר אין לישראל זכות קיום. לחבורה שפעלה עבור קטאר אין סמכות מוסרית לנהל מלחמה, וגם לא לחבורת המשתמטים שמתגמלת את המשתמטים ומתעללת במשרתים או לאלה שמעדיפים שלום עם סמוטריץ' ובן גביר על פני שלום עם סעודיה וסוריה. המלחמה היתה צריכה להסתיים לפני קרוב לשנה, כשנתניהו הציג את המתווה שלו וחמאס קיבל אותו. כל מה שקרה מאז היה למען המטרות הפוליטיות של ממשלת כהנא חי. עבורי, ואני חושב שאני מייצג חלק גדול מאוד של המחאה, הכל קשור בהכל והמלחמה חייבת להסתיים כבר אתמול. כל יום שעובר פוגע בביטחון ישראל".
עד שהממשלה תיפול דרור סבור שלכך שחברי הממשלה מתקשים לצאת מבתיהם בלי להיתקל במחאה נגדם יש כוח רב. "כל שר, לא משנה היכן יופיע, צפוי להיתקל באזרחים שמסרבים לשתוק", הוא אומר ומוסיף כי גם היותה של רעיית ראש הממשלה נתונה במעין 'מעצר בית' בשל המחאה נגדה מעביר מסר ברור מהציבור למקבלי ההחלטות: לא נקבל את ההתנהלות שלכם, ולא נשתוק".
"ידענו שיש משהו מוזר במשפחה הזאת"
זו לא הפעם היחידה במהלך השיחה עמו ששמה של רעיית ראש הממשלה מוזכר בה. כשדרור נשאל אם בשנים שבהם איבטח את משפחת נתניהו היה עד לסימנים מטרימים להתנהגויות שעל חלק מהן נתניהו עומד כיום לדין במסגרת תיקי האלפים, הוא מספר סיפור שלדבריו התרחש במלון המלך דוד בירושלים. "הוא הגיע לארוחת ערב, וכשהגיע החשבון — פשוט קם והלך. זו לא היתה הפעם הראשונה. אני לא זוכר בדיוק — אולי הפעם השנייה או השלישית — אבל בסוף רדפו אחריו כי הוא לא שילם. ואני אומר לך: זה לא מיתוס. הוא פשוט קמצן.
"אתה יושב שם, מלווה אותו ואת אשתו לארוחת ערב, והוא פשוט קם והולך. לא באמת ידעתי מה הנהלים. מי אמור לשלם? הוא? משרד ראש הממשלה? זה לא היה ברור. ואז פתאום מנהל המסעדה רץ אחריו ודורש תשלום. זה היה הרגע הראשון שבו קלטתי — יש כאן משהו לא תקין. כשאתה רואה את זה לראשונה, אתה לא מבין את גודל העניין. רק כשיש חיכוך עם צד שלישי — מישהו שדורש את התשלום — אתה מבין שמשהו פה עקום. כולנו, מי שעבד שם, ידענו שיש משהו מוזר במשפחה הזאת. איזו נטייה לקלפטומניה, אם תרצה. אבל אתה לא באמת חושב שזה רציני. בדיעבד, ברור שכן. אבל באותו זמן? לא קלטנו שזה יכול להגיע לממדים של תיקי האלפים. בהתחלה אתה אומר לעצמך — טוב, זה יוצא דופן. משהו נקודתי. אבל ככל שאתה רואה את הדפוס חוזר על עצמו, אתה מתחיל להבין: זו לא תקלה — זו שיטה. אני כבר לא הייתי שם כשזה הלך והחמיר, אבל כשאני מסתכל על מה שקרה בהמשך, אני מבין שזה פשוט התרחב. מזוודות, כביסות, מתנות — הכל שייך לאותו עולם".
מה התכונה שהכי אפיינה אותו?
"נתניהו פחדן. כל מי שעבד איתו אי פעם יכול להעיד על זה. ראיתי את זה כל הזמן. הוא אף פעם לא קיבל החלטות. רק דחה. הוא מקבל החלטות רק כשאין לו ברירה והוא לא יודע מה לעשות. אין לו יכולת ביצוע. תסתכל על ההווה. תחשוב על משבר הגיוס. אין לנו חיילים, אין לנו צבא, ואתה — ראש הממשלה — לא מסוגל להניח את היד על השולחן ולקבל החלטה. פשוט תגייס! אבל אין לו אומץ. הוא מפחד מהצל של עצמו. תמיד פחד. זה לא משהו חדש וזה קרה גם היום עם שחרור החטופים. הכל מונח לו בידיים. ומה עוצר אותו? סמוטריץ'. זו הטרגדיה של הבן אדם. הוא מפחד מהקואליציה שלו".
ואיך התרשמת משרה נתניהו?
"היא בן אדם מאוד מבוהל. אני אגיד את זה בעדינות — יותר מדי יציבות לא היתה שם. אני חושב שההשפעה שלה עליו הלכה והתגברה עם השנים. בהתחלה עוד היו לו כמה חברים. היה לו את יעקב ויינרוט. היה לו את מישה ארנס. כשאני עבדתי איתו, הוא לא היה מבודד מהעולם. היו כמה אנשים שהוא גם חיבב וגם ייחס חשיבות לדעתם. אהרן ברק, למשל, היה חבר שלו, ואפילו ניסה לתפור לו עסקת טיעון כי הוא זכר לו חסד נעורים, אבל הוא לא באמת הקשיב וב־15 השנים האחרונות הוא לגמרי לבד. זה הוא, אשתו והבן. אין אדם אחד בעולם שקרוב אליו באמת. יש לו את הרופא צבי ברקוביץ', יש לו את ה'פאליקים', אבל אלה לא חברים. אלה לא אנשים שהוא מעריך את דעתם או מתייעץ איתם. וזה טרגי. באמת טרגי".
